בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר, 23/05/09 6:22
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ההצהרות שלך נשמעות מפתות, אבל הדבר שאתה מציע בפועל הוא שהפרט ישעבד את עצמו בצורה מוחלטת לשלטון (שהציבור בוחר). אין אצלך זכות לחיים, אין זכות קניין - יש רק שלטון שמחליט מה יינתן ומה יילקח. אין שום צורה של חירות, וגם לא יכולה להיות, שכן החירות מטבעה בלתי ניתנת לחלוקה. אינך מסוגל להגדיר בצורה אובייקטיבית מהם גבולות הגזרה של השלטון ואתה נאלץ לאפשר לו להגדיר אותם בעצמו - כלומר לפעול בלא גבולות גזרה בכלל. מעתה במקום זכות יש רשות - השלטון מרשה לפרט לעשות כרצונו בתחום מסוים, אבל מחר יוכל להתערב גם בו. אדם רציונלי וחפץ חיים לא יכול להסכים לשעבד את עצמו כך, גם אם נראה שכרגע הוא צפוי לצאת נשכר מהסידור. עליו לשמור את זכות המילה האחרונה לעצמו. עליו לבחור בזכות ולא ברשות, וזכות תיתכן רק במסגרת האמנה שלי. מאחר ויש ערך לביטוח, כפי שציינת, השוק החופשי יציע שירותי ביטוח, והוא יוכל לרכוש לעצמו כאלה, מתוך בחירה ולפי שיקול דעתו שלו ולא מתוך כפייה ולפי שיקול דעתו של השלטון. עליו לזכור שהיתרונות לכאורה שיש בהצעה שלך הם מדומים בלבד אפוא, ולדחות אותה בגלל החיסרון הבולט שבה המגמד כל יתרון אפשרי - שהיא מציעה לו להשתעבד. כל זה נכון גם לגבי המסכנים, כפי שאתה קורא להם, אותם אנשים שבאופן זמני אינם מסוגלים לכלכל את עצמם. ואכן, מדובר במצב זמני. אילו היה מדובר במצב קבוע, אילו החלוקה למסכנים ולא מסכנים היתה קטגורית ובלתי משתנה, כי אז ממילא לא היתה ללא מסכנים סיבה לכלול את המסכנים באמנה שלהם. אבל זה לא המצב, אדם יכול לצאת מהסטטוס של מסכן ולהיכנס אליו לסירוגין, ולכן גם הוא שייך לקבוצה של אותם אנשים רציונלים וחפצי חיים שצריכים להעדיף את האמנה שלי. אם הוא שוגה ורואה בעצמו מסכן תמידית, הרי שמנקודת מבטו ההסדר שאתה מציע יוצא מגדר ביטוח ונכנס לגדר שוד - ואכן כדאי לו לקבל אותו. אלא שזה מצריך אותו לשגות, כאמור. בכל מקרה אחר עליו לדחות אותו בלא היסוס. 1 אין צורך לדלג מאתיים הודעות קדימה, טענתי את זה בקול רפה כבר מזמן. כאן מתעוררת התהייה אם העושר הכללי אינו קטן במידה כזו שבסופו של דבר שום אדם אינו משפר את מצבו, אפילו לא המסכנים ביותר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע החירות אינה ניתנת לחלוקה? אפשר לקבל אמנה חברתית ולקבע אותה בחוקה של המדינה האידאלית, שהמדינה רשאית לגבות, נניח 20% מהכנסתו של כל אזרח, לתועלת הציבור, ולא יותר. אז תהיה לנו מדינה שהיא חופשית רק באופן חלקי, אבל עניים אינם מידרדרים לקבצנות ומוות ברחוב. מה רע בכך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי סמכות להתערבות כללית אי אפשר לממש התערבות חלקית. למשל: אם ההתערבות היחידה שתותר למדינה היא לגבות 20% מהכסף שנכנס לאדם, הוא מיד ידאג ששום כסף לא ייכנס אליו. הוא יקים חברה וידאג שלא יהיו לה הכנסות, או יעבור לסחר חליפין, או ימצא פתרון אחר. באופן כללי: גם אם נניח שעשית את הבלתי אפשרי והצלחת להגדיר אובייקטיבית תחום גזרה מצומצם שרק בו רשאית המדינה להתערב, מיד כל הפעילות הכלכלית תוסט אל מחוץ לו. התוצאה היחידה תהיה כלכלה פחות יעילה, בלי שום יתרון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטענה שלך היא טכנית במהותה. אתה טוען שאנשים יעלימו הכנסות, ויצליחו להשתמט מתשלום מיסים. באופן חלקי זה מה שיקרה, אבל אנו יודעים שהמדינה הסוציאליסטית מצליחה לגבות את רוב המיסים המגיעים לה, למרות ששיעורי המס גבוהים יותר ממה שצפוי במדינה החופשית האידאלית, ולכן המוטיבציה להשתמט מחובת התשלום גדולה יותר. רבים יוכלו לקבל את השקפתך על השוק החופשי ואי התערבות הממשלה והבנק המרכזי בעינייני כלכלה, אלא שההתעקשות הבלתי מתפשרת שלך שלא תהיה במדינה האידאלית שום רשת בטחון סוציאלית, נראית בעייתית ובלתי נחוצה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המדינה הסוציאליסטית מסוגלת לגבות מסים רק משום שחופש הפעולה שלה אינו מוגבל. ואכן, יש מירוץ חימוש תמידי בין המדינה ובין האזרחים. האזרחים ממציאים דרכים חדשות לחמוק מתשלום מסים, והמדינה מטילה מסים חדשים ומחוקקת חוקים חדשים כדי להחזיר לעצמה את יכולת הגבייה. זה מחייב שיהיה לה חופש להטיל את המסים ולחוקק את החוקים הללו. חוקה קשיחה שתגביל את המדינה לתחום פעולה מצומצם ומוגדר היטב לא תאפשר לה להמשיך ולרדוף אחרי האזרחים, ובמהרה היא לא תוכל לגבות מסים כלל, או רק במידה זניחה. אני איתן בדעתי שהחירות אינה ניתנת לחלוקה, בוודאי שלא בפועל, כפי שהסברתי, אבל אפילו לא בעיקרון. שכן, בניגוד לאמנה שלי שלא גוזלת דבר גם ממי שאינו מסכים לה, אמנת ה-20% שלך (בהנחה שהיתה אפשרית למימוש) גוזלת משהו מכל מי שסבור ש-20% זה יותר מדי. והיות שאי אפשר לקבוע רציונלית פעם אחת ולתמיד אם 20% זה יותר מדי או לא, הרי שגם אם כרגע זה לא נראה לך יותר מדי, תצטרך לקחת בחשבון שבעתיד תשנה את דעתך, ואז תהיה כבול. מהבחינה הזאת, קבלת ההצעה שלך היא ויתור מלא על החירות - על החירות לקבוע בעצמך מה וכמה דרוש לך כדי להתקיים קיום שמספק אותך. אנסח זאת גם כך: כרגע נראה לך שהשקעה של 20% מכספך ברשת ביטחון סוציאלית היא ההשקעה המשתלמת ביותר של חלק זה מכספך, אבל אינך יכול לדעת שזה יהיה המצב לעד. אינך יכול לדעת שבעתיד לא תמצא השקעה טובה יותר לאותו חלק מכספך, אפילו עד כדי הבדל בין חיים ומוות (אם למשל ה-20% האלה יהיו בדיוק מה שייחסר לך כדי לממן תרופה מצילת חיים). ומתוך ראייה לעתיד, עליך לדחות את ההצעה שלך כבר עכשיו. משום כך אני חושב שההתעקשות הבלתי מתפשרת שלי שלא תהיה במדינה האידאלית שום רשת ביטחון סוציאלית (כפויה, שכן רשת ביטחון וולונטרית, מה שקורין ביטוח, תהיה גם תהיה), היא נחוצה והכרחית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שהמדינה החופשית היא מדינה מודרנית; יש בה חברות גדולות, בנקים, חברות ביטוח. יש לה דיני חוזים ובתי משפט שמסוגלים לדון ולאכוף חוזים ודינים אחרים הנוגעים להתנהלות כלכלית. מדוע שלא יצליחו לאכוף דווקא את חוקי המס? בקשר לשאלה העקרונית והחשובה יותר, אני מבקש להפנות אותך לעקרון "התועלת השולית הפוחתת" "Diminishing Marginal Utility". נניח שחופש זה סוג של מוצר. נניח שבטחון סוציאלי זה סוג של מוצר. אני מציע לך לוותר קצת מ 100% של חופש ולרכוש בתמורה קצת בטחון סוציאלי. בסה"כ זאת עיסקה טובה, מפני שהתועלת השולית שמעניקים לך האחוזים האחרונים של חופש היא קטנה יותר מהתועלת של האחוזים הראשונים של בטחון סוציאלי. טענת שהאמנה שלך אינה גוזלת דבר ממי שאינו מסכים לה. זה נכון ביחס למצב הטבעי שלך, אבל לא נכון ביחס לאמנה שאני מציע, שהיא בסה"כ תיקון קטן לאמנה שלך. האמנה שלך גוזלת את חייהם של המוני אזרחים התלויים בביטוח הלאומי, ובחוק בריאות ממלכתי. ראה מעצב רכב. המעצב יוצר צורה אסטטית למהדרין. אלא שלרכב תא מטען קטן מידי, הגג קצת נמוך, הטכנולוגיות לא מוכחות. הרכב הוא רכב תצוגה מושלם. לפני שיכנס ליצור המוני, צריך להתאים אותו, צריך להתפשר קצת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> מדוע שלא יצליחו לאכוף דווקא את חוקי המס? הבעיה היא שאתה רוצה מצד אחד להגביל את המדינה באופן מוחלט וקטגורי מלהחליט בעצמה במה מותר לה להתערב ובמה לא, ומצד שני לאפשר לה לגבות מסים באופן יעיל. זה פשוט לא הולך ביחד. נניח למשל שהחוקה אומרת שההתערבות היחידה שמותרת למדינה היא להחרים 20% מהשקלים שעוברים מיד ליד. התגובה המידית של הציבור תהיה לעבור לדולרים. והיות שהחוקה שלך לא מאפשרת למדינה לחוקק חוק חדש שמתיר לה לגבות 20% מהדולרים שעוברים מיד ליד, היא לא תוכל להמשיך ולגבות מסים. ולא משנה מה המגבלה המוטלת על המדינה, כל עוד זאת מגבלה ממשית, וכל עוד למדינה אסור לבטל את המגבלה, תמיד תימצא הדרך לנהל את הפעילות הכלכלית מחוץ להישג ידה של המדינה. אתה מבין מה אני מנסה לטעון? >> נניח שחופש זה סוג של מוצר. לא, החופש בכלל לא דומה למוצר. אני חושב שאתה לא מפנים את מושג החופש שלי. האם לא אתה בעצמך הצעת למישהו להקדיש רגע כדי ללמוד את המושגים שדרושים לי לגיבוש המוסר שלי? אז אני מציע שגם אתה תקדיש רגע כדי ללמוד את מושג החופש שלי. אם לא קראת את התגובה הארוכה שבה פירטתי באופן מסודר איך אני בונה את המוסר ואת הפוליטיקה, אני מציע שתעשה את זה. אז תראה שמושג החופש שלי בלתי ניתן לחלוקה מטבעו, וודאי שלא לכימות. לכן ההנחה שלך שהוא סוג של מוצר בלתי אפשרית. ייתכן שלך יש מושג אחר של חופש, אבל אז אנחנו בסיפור אחר, וצריכים לבנות את המוסר מההתחלה, ומי יודע באילו בעיות ניתקל. אתה כמובן מוזמן לנסות ולבנות מוסר קונסיסטנטי ורציונלי שמוביל למדינה שאתה רוצה - ישמח אותי מאוד לראות ניסיונות אחרים לעשות את זה מלבד זה שלי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |