בתשובה לסמילי, 03/01/02 18:35
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ומדובר בהתגודדות למטרות גיבוש כוח. והכוח הזה-אלים במהותו, ומכוון לגרימת נזקים. מדובר בהתארגנות של קבוצות, למטרות תפעול כפייה קולקטיבית, וביתר ספציפיות, למטרות נפנוף ביכולת רבים מאורגנים לגרום נזק שיטתי. ''אם לא נקבל כך וכך - נכה בכם מכה גדולה''. לא מדובר כאן, יש לשים לב, בהתארגנות למטרות שיתוף פעולה יוצר, המביא לתפוקה. מדובר, אם כן, בהתארגנות למטרה אחת ויחידה, ביזה, תוך סחיטה. כלומר בניגוד לסחר חליפין, בו כל פרט מגביר רווחתו בעקבות האינטראקציה, פה מדובר במצב בו רק קבוצה אחת מגבירה רווחתה. והיתר, מפסידים, כלומר מעבירים ערכים לקבוצה הסוחטת, על מנת להמנע מנזק גדול בהרבה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בחברה דמוקרטית, הדרך החוקית והמקובלת להשפיע על מקבלי ההחלטות היא ע"י יצירת לובי ושימוש בכחם האלקטורלי (והכלכלי?) של חברי הלובי באופן מאורגן. קבוצות שלא מתארגנות, לא יוכלו לקדם את האינטרסים שלהם (ומכאן ברור שהאינטרסים של קבוצות אחרות יקודמו על חשבונם). לא ברור לי ממה בה היחס של "ביזה" או "סחיטה", מדובר בהליך דמוקרטי מקובל ולגיטימי שנעשה בגלוי (לרוב, תוך תמיכה ציבורית). אתה טוען ש"פה מדובר במצב בו רק קבוצה אחת מגבירה רווחתה", וזה כמובן לא נכון. קח למשל את הנכים, כל פוליטיקאי שיתן להם הגדלת תקציב, ירוויח מצביעים (פוטנציאלים) נוספים (נכים, ומזדהים), כל עיתונאי שיצלם אותם ירויח כתבה מדוברת וקלה... כך שיש כאן סחר חליפין בו מרויחים לפחות שני צדדים באופן מובהק (ומיד אסביר למה יותר). גם החברה כולה מרויחה, עם זה ביטוח גדול יותר (מקרה הנכים, נכי צה"ל או המשפחות השכולות), עם זה משרתי ציבור טובים יותר (שופטים), עם זה חינוך טוב יותר (מורים), ועם זה השקעה שיכולה לתת הכנסות כספיות גדולות בהרבה (תעשיינים). לפעמים מדובר ברווח מוסרי נטו (ניצולי השואה), אבל זה עדיין רווח (אני למשל מרגיש טוב מאד עם זה שחלק ממסי הולכים לניצולי השואה). אפשר לעבור על כל הרשימה של דוד רובנר, ולראות שבכל המקרים יש רווח לחברה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והרי מדובר במלחמת הכל וכל של קבוצות שונות זו בזו. אתה מבלבל בין לובי למטרת קידום תחיקה מסויימת, ובין *התגודדות לסחיטת כספים*. מהיכן באים הכספים הללו? מהמדינה? מי זה בדיוק? מדובר בכספים הנגבים מאנשים. ככל שמלחמת הכל וכל למטרות סחיטת כסף גוברת, כך יש תקציב מדינה גבוה יותר. יוצא שנשאר פחות הון בידי יזמים גדולים ובינוניים ליצירת ערכים. תקציב גדול גורר אם כך הצטמקות הכלכלה, מה שאמנם אנו רואים פה. בנוסף, נשאר גם פחות כסף לשכירים מהמעמד הבינוני, כלומר הצריכה פוחתת. ושוב, הדבר מביא לצינון הפעילות היצרנית במשק. האם אתה מתכוון "דמוקרטיה" במובן של הדמוקרטיות העממיות הטוטליטריות, שסבלו מנחשלות מחרידה ועריצות חברתית? והרי ראה, דבר שהוא בעל ערך עבורך, הרי תשקיע ממאמציך וכספיך בשבילו, למשל שימור ערכי קהילת לודג' מלפני השואה. למה נדרשת לכך הפעלת הכפייה של המדינה, כלומר השימוש בשוטרים וצבא להשגת מטרות אלה בכח? מטרת המדינה הינה בראש וראשונה להגן עליך מאלימות וכפייה, ולא להפעיל כלפיך אלימות וכפייה למטרת הטבות לקבוצות המתגוששות באמצעים אלימים זו עם זו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבלבל ולא מתבלבל, קרא שוב את תגובתו של דוד רובנר (תגובה 50990), האם שינוי בחוק התקציב אינו "קידום תחיקה מסויימת". ברור שמדובר בכספי המיסים של האזרחים (אפילו כתבתי את זה, אבל, אין סיבה שתקרא ותבין לפני שתגיב, זה סתם בזבוז זמן), ואני נאלץ לשאול שוב (אני לוקח מהרשימה את המורים, כבחירה אקראית): האם אתה (או מר רובנר) מציע שהמדינה לא תשלם משכורות למורים? האם אתה מציע לסגור את בתי הספר הממלכתיים, או שרצונך הוא שהמורים יעבדו ללא שכר? במידה ובחרת באפשרות הראשונה, האם אתה מציע למנוע חינוך מילדי עניים? "האם אתה מתכוון "דמוקרטיה" במובן של הדמוקרטיות העממיות הטוטליטריות, שסבלו מנחשלות מחרידה ועריצות חברתית?", לא, השאלה שלי היא למה אתם מתכוונים, האם אתם מתכוונים דמוקרטיה במובן של הדמוקרטיה ששלטה באיטליה בשנות השלושים של המאה הקודמת? (כן, זאת דמגוגיה זולה, אבל אין לי תגובה אחרת לשאלתך הדמגוגית, הגסה, והלא רלונטית. הרי אני מדבר על זכות ההתארגנות השביתה והזכות של הציבור להשפיע על נבחריו, אותן זכויות שאתם מנסים לשלול) האם אתה חושב שללא "הפעלת הכפייה של המדינה" מישהו ישלם מיסים? האם אתה חושב שלא צריך לשלם מיסים? האם אתה חושב שצריך בכלל מדינה? האם נתינה ל"סדירניקים" (הפלנגות של המפד"ל?) לא אמורה להעשות תוך כדי "הפעלת הכפייה של המדינה"? האם מניעה ממני לגנוב לא נעשית תוך כדי "הפעלת הכפייה של המדינה"? במילים אחרות, אם תקרא, תבין ותחשוב, לפני שתגיב, נוכל להתקדם הרבה יותר מהר. לא טענתי שמדינת רווחה היא דבר טוב או רע, רק שאלתי את מר רובנר על דעתו, ואז באה תגובתך בה טענת ש"פה מדובר במצב בו רק קבוצה אחת מגבירה רווחתה", כל מה שעשיתי הוא להפריך את טענתך (המטופשת, יש להודות, אבל שוב, מספיק שתתנסח עם מספיק פסוקיות, כדי שלא תאלץ לחשוב על מה אתה מנסח), ומזה יוצא שאני קומניסט טיפש? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יהיה עלי לענות ביתר אריכות, ואעשה זאת בהקדם. האם שאלתך "אתה מציע שהמדינה לא תשלם משכורות למורים?" אינה דמגוגית? שים נא לב למועדי השביתות, מה שניתן לכנות מה"ק - מועדי השבתה קבועים: מורים -בפתיחת שנת הלימודים, עובדי הזבל, בחודש אוגוסט הלוהט והלח וכד'. הנקודה היא שההשבתות נעדרות זיקה כלשהי ליוקר המחיה, לצרכים או בעיתיות שוטפת, והינם מבחינת תפעול מדיניות חנק, בניגוד לשביתות הפונות לתחושות של אמפטיה וסולידריות רחבה. כאן מדובר בהשבתות אלימות בעלי אופי סקטוריאלי יחודני של הקבוצה הסוחטת, במנותק מזיקה למצוקה או צורך ממשי, במסגרת מלחמת הכל בכל, ומתוך גישה של "הכל ג'ונגל" ומאבקי סך-0. זוהי תופעה סימפטומטית להדרדרות או אף מידה של טירוף מערכתי, וככזו היא שונה משביתה ענינית הנשענת על סולידלריות בין סקטוריאלית רחבה. מהו הגבול בין שביתות ומאבקי שכר לגיטימיים ובין כדור שלג של פורענות אלימה הולכת וגוברת, כשעוינות צפה הינה חלק אינטגראלי במערכי פעולה כאלו? נכון, בעבר היו קיימות באירופה גם שביתות כלליות בקנה מידה ענק, כשאלה נוזמו על ידי ברית זמנית בין מפלגות קומוניסטיות ואירגונים שונים, חלקם סוציאל דמוקרטים, מתוך מטרה להביא לתפנית רדיקלית, אם לא ל"מהפכה" המיוחלת. אך כאן מדובר בתופעה שונה בתכלית, גם אם קיימת פה ושם מגמה מצד חוגי שמאל כאלה או אחרים להוציא משווי משקלה פעולה ממלכתית מסודרת ומתוקצבת הגיונית, וליצור מידה של אנרכיה הפועלת כנגד הלגיטימציה השלטונית. מדובר לא במערכת חינוך תקינה ובמאבקי שכר סבירים, אלא בהדרדרות מערכת החינוך הממלכתי במדינה, כשתופעה זו הינה סימפטום חשוב של כשל כללי יותר. אך על כך ביתר הרחבה -בהמשך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה, עכשיו אפשר לדבר ללא דמגוגיה. ברגע שאנחנו מסכימים על העיקרון (שהמדינה אמורה לשלם משכורות למורים), מה שנשאר לדיון הוא המחיר והדרך (לקבוע את המחיר). שים לב שמר רובנר לא מקבל את העיקרון הזה (לפי מיטב הבנתי) האם יש לך דרך (הוגנת) אחרת לקבוע את שכר המורים (ז"א שלא בעזרת משא ומתן, תוך כדי איום ואף שימוש בכוחם של המורים = יכולת ההשבתה בזמן שכואב), אם כן, מהי? האם שביתת הנכים (או העיוורים) לא שייכת "לשביתות הפונות לתחושות של אמפטיה וסולידריות רחבה"? לפי תגובתך אני מבין שיש לך תשובה לשאלתך ("מהו הגבול בין שביתות ומאבקי שכר לגיטימיים ובין כדור שלג של פורענות אלימה הולכת וגוברת..."), לי אין, ואשמח לקבל תשובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מדבר על מרחב של מערכות מתחרות, כך שלחינוך הממלכתי לא יהיה מונופול על שכרו של המורה. כשנחסמים בפני המועסק ערוצים אלטרנטיביים -דבר שהינו מלאכותי כמובן - שכן עבור שרות בעל ערך יש גורמים נוספים שישכרוך -הרי שבמציאות של פיקוק כוחני, גם השכיר מגיב באסטרטגיות כוחניות. לדעתי, עיקר כוחו של המורה לא אמור לנבוע מהתגודדות כוחנית, אלא מיכולתו לעבור לאלטרנטיבה עדיפה מבחינתו. גובה שכרו, אמור גם הוא לנבוע מעקרון החלופיות: ככל שרמתו והישגי תלמידיו גבוהים יותר על פי דרוג אוביקטיבי, כך זמינות לרשותו יותר אלטרנטיבות תעסוקתיות במקומות מתחרים. (הוא מבוקש יותר). עקרון הרמה והיכולת אמור להיות מרכיב חשוב במשכורתו, אך לא הבלעדי. אנא, עשה סוויץ מהגישה הרווחת הרואה בנו התגודדות של יצורים הצמודים לעטין אחד, ונאבקים זה בזה על יותר טיפות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נ.ב., כבר שאלתי במקום אחר מי אמר שחינוך ממלכתי חייב להיות עסק זול. אמנם מזכיר הסתדרות המורים התווה את העקרון של ''חופשי חופשי, בקלי קלוטו'' אך דומני שממקום מושבו במחבוש, יתקשה לעשות כרגע נפשות לגישתו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף פעם לא החזקתי בגישה הרואה בנו "התגודדות של יצורים הצמודים לעטין אחד, ונאבקים זה בזה על יותר טיפות". האם המערכות המתחרות יהיו ממומנות ע"י המדינה (ומשלמי המיסים) או ע"י הלקוחות (ההורים והתלמידים)? האם צריכה להיות, לדעתך, בקרה ממלכתית על איכות הלימודים? האם המערכות צריכות להיות עסקים שקיימים למטרות רווח (וממי, מהמדינה, מההורים, או מהרווחים הפוטנציאלים של התלמידים)? מה יבטיח את קיומן של המערכות ואת התחרות בינהן? יש בישראל לפחות ארבע מערכות שמתחרות זו בזו (ממלכתית, ממלכתית-דתית, חרדית וערבית), אבל אתה צודק שלא מדובר בתחרות אמת. ונשאלת השאלה, בהינתן המצב הנוכחי, איך יכול המורה להגדיל את שכרו (ולפי תגובות ההמשך שלך, אני מבין שגם אתה חושב, שיש למדינה אינטרס בהעלאת שכרו של המורה)? מה שאני מבין, זה שגם אתה לא מסכים אם הודעתו המקורית של מר רובנר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, מו הראוי שחינוך ממלכתי יהיה עסק יקר. מדובר בהרמת רמתה של מרבית האוכלוסיה, ומיצוי משאבי האנוש שבה, מעבר לחלוקות סקטוריאלית. הדבר אמנם נעשה בשוודיה, דנמרק (תל"ג לנפש של 34,000 דולר) גרמניה, יפן, דרום קוריאה, ובמדינות מפותחות מאד נוספות. למותר לציין כי מיצוי זה של המשאב האנושי באוכלוסיה (בדומה לפיתוח תשתיות) אינו כלל רעיון סוציאליסטי. הוחל בו על ידי המפלגה הנוצרית שמרנית של ביסמרק, בשנות ה-70 של המאה ה-19 . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסקטורים צריכים לתמוך זה בזה, ולא בפוליטיקאים. מתוך עקרון דמוקרטי, צריכים הסקטורים לעמוד על תביעותיהם בזמנים שאינם פוגעים זה בזה. זה מבחינת הסקטורים. פתרון איוטופי יהיה השבתה בולמת של כל הסקטורים יחד- על מנת להפיל את הממשלה: אם הם לא מקבלים את דרישותיהם (הצודקות)- אני אמשיך לשבות. מה שמאפשר את כל הבלגאן הזה הוא השחיתות השלטונית- והסיאוב הנורא עד כל נים מערכתי: בכל סקטור בנפרד, בכל משרד/וועדה ממשלתית או עירונית. כולל בתוך בתי הספר, הקרטלים הכלכליים השונים. לאף אחד מהם אין שום מוסר חברתי מינימלי, ואינסטינקט דמוקרטי בוודאי שלא. הדג הזה מסריח לא רק מהראש, ובכלל הכרחי להחליף את סוג הדג. אם כן, שוב: הפתרון הוא מהפכה. מהפכה בשיטת השלטון: חלוקת המשאבים האזרחית צריכה להיות לפי אזורים וצורך שוויוני לכולם, ולא סקטוריאלי או מפלגתי (שזו בכלל תרמית נוראית, כאילו יש בין המפלגות הבדל). זאת, עם כל הבעיות הכרוכות בזה, וודאי יהיה בכך הרבה יותר הגיון ממה שקורה עכשיו. הפנייה: שיטת הבחירות והממשל האמריקאית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הסקטורים צריכים לתמוך זה בזה, ולא בפוליטיקאים." לא הבנתי, איך את רוצה (או אתה רוצה) שהם יתמכו זה בזה? "... צריכים הסקטורים לעמוד על תביעותיהם בזמנים שאינם פוגעים זה בזה" אז מי יקשיב להם? הממשלה, כזכור, נבחרה ע"י הציבור. לכן גם אם היא תיפול, תבחר ממשלה אחרת, ואין סיבה להאמין שתהיה שונה. "שחיתות השלטונית", "סיאוב הנורא עד כל נים מערכתי", בדיוק בשביל זה יש חוק, ומה שאת (או אתה, ואם זה אתה, סליחה) עושה זה הוצאת דיבה. הדג כולל גם את אזרחי המדינה, איך מחליפים אותם? למה חלוקת משאבים אזורית (באיזור קטן ממדינה בארה"ב) היא הגיונית? מה זה אומר "צורך שוויוני לכולם"? למה לדעתך אין הבדל בין המפלגות (ומה מונע ממך להקים מפלגה חדשה)? לפי שיטת הבחירות והממשל האמריקאית נבחר נשיא ע"י שופטים שמינה אביו. לפי שיטת הממשל האמריקאי, יש מספר לא קטן של חסרי בית, ללא זכות לבחור ולהבחר. לפי שיטת הממשל האמריקאי, לאזרח מדינה קטנה יש יותר כח מאזרח במדינה גדולה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באופן בסיס אני מדברת על פגם בשיטה, או על תיקון השיטה. מה שמקולקל בשיטה, היא שחיתות שלטונית גדולה, שמתאפשרת על ידי אדישות של מרבית הציבור לשחיתות, ולעוולות שלהן היא גורמת. הביטוי הברור לכך שהשיטה השלטונית קרסה , הוא חוסר ההפרדה המוחלט (או החפיפה המוחלטת) בין רשות מחוקקת לרשות מבצעת. (ישנה חפיפה נוספת, והיא החפיפה בין הממשל לצבא, אבל זה רק יסבך את הדיון בשלב זה.) טענה קצרה שממחישה את טענתי היא שהדמוקרטיה במדינה זו מתקיימת רק באקט של לשים שם של טכנוקרט במעטפה ולזרוק אותו לקופסא. הדמוקרטיה נגמרת דקה אחרי הבחירות. מייד אח"כ ולפני כן, כל המדינה מתנהלת במערבל של 'שמור לי ושמור לך', והנקודה החשובה ביחס לכך- הוא שלאזרח הישראלי שניטרלי למערכת השילטונית *אין שום השפעה על הנעשה בארצו*. זה היה יכול להיות לא נורא אם הנציגים שבחרו האזרחים כאשר שלשלו פתק לחריץ, היו באמת מיוצגים באיזשהו אופן על ידי נבחריהם לאחר שבחרו בהם. אבל ההיפך הוא הנכון. כאן מגיע מקומה של הטענה שאין הבדל בין המפלגות- שאמורות לייצג את הסקטורים השונים: למפלגות הקטנות כמעט ואין כח בכנסת, ולכן, אם אתה נהג מונית, עלה ירוק או מולדניק- בכל מקרה לא תמשול. במקרה האופטימלי המפלגות הקטנות (כנושא) הן קלף בידי הגנרלים/המטבחון/היועצים/החנפנים וכו'. אם הקלף אכן יש לו שימוש- זה כלל לא מתוך יוזמתו של אותו סקטור קטן, אלא מתוך זה שהוא נח לשימוש תעמולתי בזמן מסוים. במקרים רבים, קיומה של מפלגה המייצגת את הסקטור הוא לא ממש רכיב פעיל- כהיפותזה- גם בלי מפלגה היו המתנחלים משמשים קלף חי ויעיל בידי פרס, ביילין, שרון, שריד ומי שלא תבחר.ולכן- גם בלי ייצוג בכנסת הם היו מקבלים תמיכה, בינוי, הגנה וספא. השאלה היא עד כמה הם מהותיים לבניית תדמיתה של האמירה הפוליטית בעיני הציבור, ועד כמה מועילים באסטרטגיה בשטח. אם תחשוב באופן רציני על המפלגות הגדולות לאורך השנים- תמצא שאין כמעט הבדלים ביניהן מלבד הבדלים של דימוי. הן שתיהן פועלות באותו אופן מבחינה של הצהרות ומעשים, ומשתפות פעולה זו עם זו באופן אינטרסנטי. אני מדברת על מהפיכה במלוא מובן המילה: מהפיכה בסטנדרטים, מהפיכה בהוצאת האמת לפועל, מהפיכה בגישה שדורשת *הישגים* אמיתיים לטובת הציבור. מזה 30 שנה הסטנדרטים רק יורדים. המהפכה שאני מצפה לה, כאמור- תתרחש מתוך תובנה *חדשה* של הציבור בכך שהשיטה כפי שהיא- מרעה את מצבו החומרי והנפשי- ולכן *מהפכה*. יש כאן הכרח לשנות את הקונספט,והקונספט הוא לא בסיסמאות "דמוקרטיה" "שלום"- אלא דרישה אופרטיבית לנציגים אמיתיים של הציבור, שמטרתם היא לייטב את כל שצריך לייטב, בכל נושא ציבורי. והכל נמצא במצב קשה מתמיד (and going down) אם תקרא עיתונים תמצא שהחוק לא תקף לגבי חברי השלטון. "בשביל זה יש חוק"-אמרת. 1.הם רובם כל הזמן מואשמים בעבירה על החוק, (ולעיתים קרובות מורשעים),2. הם מחוקקים חוקים אשר מייטבים את חסינותם מפני אותו 'חוק' אמורפי שאליו אתה מתייחס 3. ומאבטחים בחוק את מושביהם, אשר (א) מנטרל לציבור את הגישה לבחור נציגים אחרים, ו(ב)-חוסם את גישתו של הציבור אל המערכת עצמה: חלוקת משאבים ומדיניות. זו אינה הוצאת דיבה- זו מציאות. וזו דמוקרטיה (כך אתה טוען) וזו דעתי. אתה צריך להסביר את עצמך הרבה יותר טוב כשאתה טוען להוצאת דיבה. איפה כאן יש דיבה? או במילים אחרות- איפה אתה חי? האם בכנות אתה טוען שהכסף הלאומי מושקע לטובתינו? - הבא דוגמאות. האם אתה רואה שיש כאן חזון תרבותי, שעליו עמלים נבחריך?- מהו? אכן- האשמה היא בכולם- באדישות. יחד עם זה, מים מגיעים עד נפש, והעייפות המצטברת, היאוש ממחסור בפתרונות שגרמו לאדישות עד עכשיו, כבר אינו תירוץ לאי עשיה ואי מחאה. ביחס לעניין האחרון- שום דבר איננו מושלם, אבל הכרחי לשאוף לאידאה כלשהי על מנת לפעול. והאידאה היא לא הכשלים שבשיטה, אלא דווקא הישגיה. - גם בישראל יש מספר לא קטן של חסרי בית, של סחר בנשים, של כל ילד רביעי (או חמישי)מתחת לקו העוני וקשישים שגוססים במסדרונות בתי החולים(והרשימה הרי עוד ארוכה ומזוויעה) - לפי שיטת הממשל הישראלית לאזרח אין כח בכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני הרבה שנים כתב על כך פרופסור טלמון וקרא לזה - דמוקטטורה. אבל ,לשיטתך, 1. מהם הצעדים האופרטיביים שצריך לעשות 2. מיהם האישים "בעין" שיכולים להרים מטען כבד כזה 3. מהם הסיכויים לכך |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי סעיף 2 בתגובתך, הרשה לי להציע את שכני לבניין ירמיהו גונקל. הוא נושא על כתפיו הצרות את ניהול ועד הבית זה 22 שנים במסירות אין קץ ומעולם לא דבק בו ריח השחיתות. עברו הצבאי מרשים גם כן, הוא היה קצין בצנחנים (קצין רכב אם זכרוני אינו מטעה אותי). ואפילו סיסמת בחירות כבר חיברתי לו "ירמיהו גונקל למען עתיד ילדינו" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מכיר משרד פרסום שעומד בפני פשיטת רגל שישמח להעסיק אותך, בהתבסס על כישוריך כפי שהודגמו לעיל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. מהפכה. צריך אנשים אמיצים שיסבירו שאין ממה לפחד (ואין ממה לפחד), ובשלב הבא לצאת ולהאשים אותם, ולהחליף את השיטה (לסוציאל-דמוקרטית), ובוודאי שלבחור מחדש נציגים לכנסת- הגוף המחוקק (ואז כולם יהיו נוכחים כמעט תמיד בהצבעות) וכמובן שלגוף המבצע- הממשלה. אלה יפעלו לפי החלטות הרשות המחוקקת==נציגי העם האמיתיים. 2.לא יודעת. לובה אליאב, דורון תבורי, בני בגין (אני לא צוחקת), תמר גוז'נסקי, פרופ' עירד מלכין (אונ' ת"א החוג להסטוריה)... המצב קשה. פשוט אין.(ואני מחפשת כל הזמן) 3. בהתחשב במצבו של סעיף שתיים- אפסיים. ברגע שיתחלף האפס באחד עם הרבה אמביציה, כוונות טהורות וכח שכנוע- יצטרפו אליו רבים, ואז רוב מוחץ של העם (שיודיע בשיטות מרובות ויצירתיות ש"עד כאן!")... ואז אין מה להפסיד.קדימה למהפכה!! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מרבית הציבור אדיש לשחיתות, אז הבעיה בציבור ולא בשחיתות, ואת הציבור צריך להחליף, לא את השיטה. הגישה שצריך לומר לציבור מה טוב (או רע) לא היא פטרונית ואנטי דמוקרטית. הדמוקרטיה לא נגמרת "דקה אחרי הבחירות", היא ממשיכה, ע"י הפגנות, שביתות (שאתם רוצים למנוע!), עצומות, ארגוני לובי, ואפילו, לפעמים, סירוב לחוק. אם האזרחים לא מיוצגים ע"י נציגיהם, הם יכולים להחליף אותם. העובדה שהם לא עושים את זה, מוכיחה שהם לא חושבים ככה. "למפלגות הקטנות כמעט ואין כח בכנסת", זה פשוט לא נכון, כשאגודת ישראל הייתה בעלת ארבע מנדטים, היא הצליחה לחוקק חקיקה דתית. אולי כאן זה המקום לשאול, מה כוחן של המפלגות הקטנות בארה"ב (בה שיטת הממשל מושלמת, כזכור) , מפלגת הרפורמה השיגה ב-1992 19 אחוזים מהכל הפופולרי (22 מנדטים בישראל), ונותרה ללא השפעה על הממשל. "אם תחשוב באופן רציני על המפלגות הגדולות לאורך השנים- תמצא שאין כמעט הבדלים ביניהן מלבד הבדלים של דימוי", אני יכול למצוא לך ציטוטים דומים על המפלגות הגדולות בארה"ב ובכמעט כל מדינה דמוקרטית, המפלגות הגדולות נמצאות ליד דעותיו של רוב הציבור, וזזות עם הציבור (המצביע, לדעתי, אחת הסיבות לתזוזה ימינה של המפלגות הגדולות הייתה בגלל מצביעי הפתק הלבן). כזכור, מהפכות יכולות להגמר רע מאד. בישראל יש אופציה לבצע מהפך, שיכלול את כל מה שאת מבקשת, ללא הראשים המתגלגלים, אבל בשביל זה צריך את תמיכת הציבור. "...החוק לא תקף לגבי חברי השלטון", שוב, פשוט לא הכון, מספר חברי כנסת כבר נכלאו בעקבות שחיטות. להגיד על אדם שהוא פושע בלי לספק הוכחות, זאת הוצאת דיבה, ודמוקרטיה לא נותנת לך את הזכות לפגוע בכל אדם. אני טוען שהכסף הלאומי מושקע בהתאם לרצון הציבור (זה שהציבור מטומטם, או לא, זה משהו אחר), אם הציבור היה רוצה השקעות אחרות הוא היה נאבק נגד ההשקעות הנוכחיות (וכבר היו דברים מעולם) ובטח שהוא היה מחליף את השילטון (במפלגה שהיא לא אחת מ"הגדולות", אולי מפלגת "זהר מיכלובסקי לשלטון"?). הבעיה היא לא מספר חסרי הבית, אלא הזכויות (או חוסר הזכויות) שלהם. בישראל לעניים יש זכויות, בארה"ב אין להם. "לפי שיטת הממשל הישראלית לאזרח אין כח בכלל" שוב לא נכון (רק כחומר למחשבה, ב1992 ניצח קלינטון את בוש אבל 19 אחוז מהבוחרים הצביעו לפרו, ופחות משישים אחוז השתתפו בהצבעה, כך שפחות מ48 אחוז מהאזרחים השפיעו על השלטון, ורק כרבע מהאזרחים בחר בנשיא לכהונה של ארבע שנים ללא יכולת ציבורית להדיחו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה היא גם בציבור וגם בפוליטיקאים. בתגובותי אני קראתי למהפכה, וודאי שלא התכוונתי שהפוליטיקאים יעשו הפיכה בעצמם- אלא הציבור יעשה הפיכה בו. הדמוקרטיה נגמרת דקה אחרי הבחירות מכיוון שאין לשביתות ולהפגנות שום כח שיוצר שינוי. המערכת לגמרי אפאטית לכל אלו, ואף בגלל קיומן נדמה לציבור (וגם לך) שאנו כן חיים בדמוקרטיה. השביתות במקרים של הגופים הממשלתיים הם כלי מיקוח פוליטי, ובסופן אינן משנות שום דבר לסקטורים שבשמן הן צועקות. החוק לא תקף לגבי חברי השלטון במובן זה שאם פוליטיקאי לא משקר את מנת השקרים היומית- אף אחד לא מתייחס אליו ברצינות. ולהשוואה [מכיוון שאתה כל כך אוהב להשוות לארה"ב- קלינטון שיקר פעם אחת (מבחינה של שקר בנושא שמעניין את הציבור האמריקני)- והציבור נבר שנה במעי כשלי הנישואין שלו, תוך שהוא התנצל חזור ושנו לפני הציבור, בניסוח מודעותו לשקר עצמו ולטעויותיו על בסיס של ערכי מוסר ומשפחה.] בשום מקום לא טענתי שהשיטה האמריקאית מושלמת, ולעולם לא אעשה זאת. (הפניה- "אוטופיה לאדונים"/נועם חומסקי) ובוודאי שלא טענתי שיש לאמץ את הקפיטליזם אשר מוציא מהמערכת אנשים ללא ערך במערך הייצור.- זה לענין חסרי הבית. ארה"ב היא דיקטטורה קפיטליסטית מבחינה של נירמול וסירוס היכולת לשנות את המערכת או להשפיע על התרבות באופן שחורג מ'רצונותיו' של השוק. מארה"ב יש לאמץ לדעתי את שיטת הבחירות האיזוריות, אשר בוחרת נציג לגוף המחוקק(סנאטור). אם הנציג לא מממש את מה שהבטיח- מחליפים אותו. כאן אין לך שום אפשרות כזאת, ואף אחד במדינה זו לא מצפה מאף פוליטיקאי לממש את מה שהבטיח. ומי שכן מצפה- נתפש כפתי תמים. אני עצמי מציעה לאמץ חזרה רק את הרכיב ה*דמוקרטי*- שבשיטת הממשל (והבחירות) האמריקאית. זה שאחוז ההצבעה האמריקאי הוא רק 40%, זוהי האדישות שהיא תוצאה בלתי נמנעת בחברה קפיטליסטית מוחלטת- ללא ערכים סוציאלים. (decadence) ביחס לישראל- הייתי מבקשת שתווצר דמוקרטיה- סוציאלית: מדינת רווחה דמוקרטית. ישנן סינתזות מוצלחות לכך בהולנד, ובארצות הסקנדינביות בכלל. דווקא מגילת העצמאות מגדירה את יעדיה ואת דמותה העתידית של המדינה במונחים סוציאל- דמוקארטים. זה שאף אחד לא מתייחס למה שכתוב במגילת העצמאות- זו בדיוק הבעיה עליה אני מצביעה. (ועל השאלה בדבר חוק השבות אשר נגזר ממגילת העצמאות- הרי זהו דיון נפרד.) ביחס לחוק שעובד לטובת הפוליטיקאים בלבד- ניתנה בסעיף האחרון את ההתרמה לכך שבישראל קשה מאוד לאזרח להחליף את נציגיו. רבים גם נמנעים מלהתחיל לעשות זאת תוך כניסה למערכת הפוליטית- מכיוון שהשיח וההישג בתוך המערכת הזו מושגים רק על ידי שיתוף פעולה של מכבש ה'שמור לי ואשמור לך', חנופה או במילים אחרות=שחיתות. בעיה מרכזית אחרת היא, שבין כוחותינו אינני מצליחה לחשוב על אנשים בעלי שאר רוח אמיתי , ובעלי חזון,שילחמו לשנות את אופייה הקרטלי של המערכת הפוליטית - אם מבפנים ואם מבחוץ. האופי הזה הוא דפוס שמוטבע במנטליות הישראלית ביום יום שלו: כל סקטור נלחם רק בשביל עצמו (ולא בשביל עקרונות השוויון והצדק לכולם)- ראה- השביתה האחרונה והמסואבת של המרצים הבכירים. הבעיה היא בפירוש בציבור: אם הציבור היה אדיש פחות (כתבת חכם יותר או פחות, אבל אני לא רואה טעם להיכנס לזה) - זה היה בלתי אפשרי שאלו יהיו נציגיו. ולכן אני קוראת שוב- לציבור- צאו ומירדו. הציבור לא חושב שהוא יכול להחליף את נציגיו מכיוון שהוא באמת לא יכול להחליף את נציגיו במערכת הקיימת: על מנת להחליף נציג יש להצטרף למפלגה עצמה, ולהשיג בה מעמד כוחני ראוי שיאפשר לך להחליף מישהו ותיק יותר. המקומות ברשימות של המפלגות משתנים רק אם מישהו חוטף מחלה קשה, מת, או שעמרי שרון 'מסדר' משהו. ביחס לכך שבישראל לעניים יש זכויות- כאן הרי הפרדוקס הגדול: אין מנגנונים אזרחיים ו/או ממשלתיים אשר פועלים למימוש הזכויות אשר כן עוגנו בחוק. הציבור גם לא יודע אם יש או אין זכויות, וגם אם כן- לדרוש ש"הרשות המבצעת" - תבצע משהו- הרי זה שקול תמיד למבצע אנטבה לפחות, שלעיתים מקבל צורה של תביעה ציבורית לבג"צ. אבל כמה כאלה יש? ואחרי שהתביעה נצחה- פעמים רבות זה עדיין לא מזיז כהוא זה ל"רשות המבצעת". מספר חברי כנסת רבים שכן הורשעו בפלילי ואזרחי שונים- לא נכלאו, והנקודה החשובה והפרדוקסלית, היא שהם עדיין משמשים בתפקידים ציבוריים. והרי זה לא מתקבל על הדעת! על רוב השחיתויות אין שום תביעה, וכן גם לא על הכשלים- שהם עוולות שבאחריותם של הפוליטיקאים. ואף אחד לא מרים את הכפפה, אף אחד לא פוצה פה.(מצב המדינה באופן מפורט היא ההפניה לעניין זה). גם אם אתה יכול למצוא ציטוטים כאלה וכאלה על טימבקטו זה לא רלוונטי לאידאלים ולמטרות שלי. ושוב- הכשלים שבשיטה שנוגדים את החוקה האמריקאית עצמה- אינם יהיו האידאלים שאותם אאמץ, או מטרות שאסמן לעצמי, וזה אמור להיות מובן מאליו. אם יקרה משהו ממה שאני מציעה זה יהיה רק מתוך וביוזמת הציבור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפוליטיקאים (במדינה כמו ישראל) הם תוצר של הציבור, הבעיה בציבור בלבד! יש מבחנים שבודקים עם אנחנו חיים בדמוקרטיה, והתשובה היא כן (מחוץ לשטחים הכבושים, כמובן). כך שלא "נדמה לך", אלא "ידוע לך". השביתות משפיעות במידה (בהתאם לתמיכה הציבורית ולכוחם של השובתים), ולא באופן מוחלט. אבל להגיד שהשביתות לא משפיעות זה פשוט שקר. האם שביתות המורים לא העלו את שכר המורים? אין שום חוק נגד שקר! קלינטון שיקר פעמים רבות, ודווקא על השקר הפחות מהותי "והציבור נבר ...". אני משתמש בארה"ב כמקור השוואה, בעקבות הצהרתך תגובה 51568 ("הפנייה: שיטת הבחירות והממשל האמריקאית"). גם בישראל את יכולה להחליף פוליטיקאי שלא מימש את מה שהבטיח, ע"י אי הצבעה למפלגתו (וחשוב להזכיר, שכהונתו של פולטיקאי נבחר בארה"ב היא ארבע שנים, מוכר לא? ההבדל הוא שבישראל אפשר להחליף אותם באמצע). העובדה שלא מחליפים (אם לא מחליפים) מחזירה אותנו לסעיף הראשון (ולשאלה, האם בארה"ב פוליטיקאים באמת מוחלפים, כשהם לא ממשים את מה שהבטיחו, ולתשובה הברורה, לא). עם את רוצה מדינת רווחה, למה את תוקפת אותי (היחיד שמנסה להגן על הרעיון), תוך העלאת ארה"ב כדוגמה (המדינה המערבית הכי אנטי סוציאלית)? אני מסכים לגמרי לשאיפה, אבל חולק לגמרי על הדרך (מהפכה). הדרך צריכה להיות בעזרת שימוש בכלי המשחק הדמוקרטיים, ע"י שיכנוע הציבור. לא ברור לי למה "בישראל קשה מאוד לאזרח להחליף את נציגיו", האמת (העצובה) היא ש"שבישראל האזרח מאד לא רוצה להחליף את נציגיו". לא ברור לי מה זה "אנשים בעלי שאר רוח אמיתי", מה רע בך? ומי זה "כוחותינו"? הבעיה, אם הציבור יצא וימרוד, היא הלגיטימיות של מרד כזה, כאשר הציבור יכול לצאת ולהצביע, ולקבל את אותן תוצאות במחיר זול בהרבה (כמובן, רק אם הציבור יסכים, מה שלא יקרה בעתיד הקרוב). העובדה שיש ציתותים כאלה, מוכיחה שמדובר בטבע האנושי, שלא נובעת משיטת בחירות זו או אחרת. לסיכום, מהפכה (להבדיל ממהפך) קוראת רק תוך כדי כפייה אלימה, והבעיה היא שהצדקת מהפכה כזו, תצדיק גם את המהפכה הנגדית, ולכן כדי לקבל את חוקי המשחק הדמוקרטיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
-הבהרתי שהבעיה העקרית היא הציבור, ושהציבור הוא היחידי יכול לשנות. כמו כן, טענתי שמעבר לכך הפוליטיקאים (אם באשמתו של הציבור ואם פחות) מושחתים ומזיקים מאוד. אם כן- למה אתה צריך לחזור ולתקן אותי על דבר ששנינו מסכימים עליו? -איזה מבחנים בודקים אם אנו חיים בדמוקרטיה- ומהי המשמעות של דמוקרטיה בעיניך, שתואמת לתוצאות המבחנים הללו? אני הסברתי מדוע לדעתי ישראל איננה דמוקרטיה, וטענתי לכך הייתה שלהליך הדמוקרטי אין משמעות. אין לו משמעות מתוך כך שהנבחרים לא פועלים לשיפור המערכות, בשום רמה. חולי נוסף שמונע מישראל להיות דמוקרטיה, היא הזהות בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת. לעניין זה הצעתי (בהשאלה מארה"ב) בחירה ישירה: לפי אזורים- נציגים לרשות המחוקקת (סנאטורים), והפרדה מוחלטת וברורה ממנה- של הרשות המבצעת. עדיין אפשר לבחור ראש ממשלה לפי עקרונות כאלו או אחרים- ושהרוב יקבע. עוד מרכיב שציינתי הוא היותה של הרשות המבצעת חסרת 'רצון' ועל כן גם חסרת 'יכולת' לבצע. מרכיב נוסף לבעייתיות רצינית במהותה של דמוקרטיה, הוא טענתי בדבר היות המפלגות (הגדולות)גוף אורגני, שמזין רק את קיום עצמו, ואינו מקיים ממש הבדלים מהותיים וישומיים בין מפלגה למפלגה. לכל הנ"ל לא התייחסת. עד כמה בפועל האפשרות 'לא להצביע למפלגה'- באמת מחליפה את הנציג?, הרי זה פשוט מוציא אותך מחוץ למערכת הפוליטית- אם נאמר, זו המפלגה שכן מייצגת את עקרונותיך? מהי האלטרנטיבה שלך להשפיע כאזרח? וגם אם אפשר להחליף אותם באמצע- ביחס לטיעון שלי -אין הבדל ממשי (מבחינה של תפיסת עולם, פעילות ומטרות מוצהרות ולא מוצהרות) בין ראשי המפלגות השונים, כי אז לא עשית כלום אם החלפת ביניהם, אלא רק בזבזת בסביבות 14 מליון על עצם ההחלפה: הווה אומר- מכספי הציבור- מכיסך- ולא עשית כלום. (חוץ מלחשוב שהנה- אתה חי בדמוקרטיה- כי הנה -החלפת את השלטון) ביחס לאמת העצובה ש"בישראל האזרח לא רוצה להחליף את נציגיו"- היא אכן עצובה. אבל עומק הטרגדיה היא שכך קורה משום שהוא כן חושב שיש הבדל בין המפלגות, ומשום שהוא לא רואה אלטרנטיבה. וגם אם הוא תופס שמרמים אותו- אין לו כח בתוך כל התסבוכת הבירוקרטית מפלגתית- לחשוב מה כן אפר לעשות, ודי בצדק!- זה נורא מייאש. אבל כאמור, זה עדיין לא פותר אותנו מן האחריות לחיינו. ביחס למחיר של תפעול המערכת הקיימת: אנחנו משלמים כספי שוחד בשיעור של 20% מן האוצר הלאומי לעסקאות קואליציוניות; אנחנו משקיעים בטיפוח הגדלת הפער בין עשירים לעניים (כל התכניות הכלכליות האחרונות); אנחנו משקיעים בעוד ועוד בנייה של ארץ המתנחלים; אנחנו משלמים הון עתק על עסקאות מושחתות עם קבלני תשתית שבאופן פלאי לעולם לא מסיימים את עבודתם (הם תמיד שוכחים מספרים בעומק האספלט שבאמצע האיילון וצריך לפתוח שוב); אנחנו משלמים את המנויים העתידיים בקאנטרי של הנכדים של החכי"ם; וכן גם על קמפיינים פנים מפלגתיים ובין מפלגתיים- שאין להם שום משמעות. (מה יותר טוב? פואד או ביילין??- ) כל אלה גם תמיד הרבה יותר חשובים מבניית מערכות הטפלה לארץ מועדת לבצורת, או חשובים יותר מבניית רכבת חוצה-ישראל, אשר תאפשר תחבורה יעילה וזולה בארצנו הקטנטונת, ובכלל, כל הנ"ל חשובים והגיוניים הרבה יותר מכל דבר פשוט, הכרחי ומועיל שצריך פה. (כמו להוריד את הריבית באופן משמעותי.) מספיק להפעם |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מסכים כלל לאשמה כלשהי של הפוליטיקאים. זה כמו להאשים את נהגי האוטובוסים (להבדיל מחברות בתחבורה הציבורית) בזיהום שהם יוצרים. מבחנים שבודקים דמוקרטיה (רשימה חלקית): אפשרות מעשית לבצע מהפך, הזכות לבחור ולהבחר, שיוויון בפני החוק, משפט צדק (במובן של אדם הוא אשם עד שהוכחה אשמתו, אדם זכאי להגן על עצמו ...), זכות הדיבור, שמירת זכויותיהם של מיעוטים, ועוד.... אם "הנבחרים לא פועלים לשיפור המערכות" זה לא בגלל השיטה אלא בגלל הנבחרים שהציבור בוחר, זאת אמרת בגלל הציבור (שכנראה, לא רוצה מערכות משופרות). הבעיה היא שבחירה ישירה לפי אזורים *מורידה* מספר ערכים דמוקרטיים, כמו זכויותיהם של מיעוטים. בכלל הייצוג בשיטה כשאת מאד תלוי בחלוקה לאזורים ולכן נותן למחלקים יתרון בולט. חשוב להדגיש שאין הבדל אמיתי בין צרכיו של אזרח ישראלי תושב חדרה, לחברו שמתגורר בגדרה (וכנ"ל לשלומי-דימונה קרית-מוצקין-קרית-אונו או אילת-נהריה). הרשות המחוקקת (בישראל) היא עליונה לרשות המבצעת, ולכן שינוי כזה יגרור מצב בו אין יצוג למיעוטים (מפוזרים) ברשות המחוקקת. שיטת בחירת ראש הממשלה, היא משנית. היותה (או אי היותה) של "הרשות המבצעת חסרת 'רצון"', היא (שוב) באשמת הציבור, שבוחר כזאת רשות (כנראה, שזה מה שהוא רוצה). "בעיית" המפלגות הגדולות היא בעיה (אם אמנם מדובר בבעיה) באופי האנושי, ולכן היא חוזרת בכל הדמוקרטיות היציבות. הבעיה היא שכל התחליפים לדוקרטיה הוכיחו את עצמם (עד היום) כגרועים בהרבה (ז"א, מה את חושבת, שאת תגידי לציבור מה להצביע, ניסו את זה פעם, לא?). לכל הדברים האלה התייחסתי, ברגע שהגדרתי את הציבור כאשם. האלטרנטיבה היא להקים מפלגה (או לנסות להצטרף למפלגה ולשנות מבפנים). חשוב להדגיש שבעיה כזאת יש גם בארה"ב, מה תעשי אם המועמדים ליצג את האיזור שלך הם חדלי אישים, או שאחד שנוא עלייך, אבל כן מייצג את עקונותייך? רק ששם יש שתי אפשרויות (אמיתיות) בלבד (והרבה יותר קשה להבחר בעצמך), וכאן יש עשרים. שוב, את מתעלמת מהאפשרות להבחר. אם אין אף מועמד ש"נראה" לך, בבקשה הציגי את מועמדותך, ושוב, חשוב להדגיש שאותה בעיה קיימת בארה"ב, או בכל דמוקרטיה אחרת. אם את מסכימה ש"בישראל האזרח לא רוצה להחליף את נציגיו", (והסיבות לא חשובות) אז מה את רוצה לעשות, לכפות עליו את שינוי נציגיו (למי? לנציגים שאת תבחרי?), לזה קוראים דיקטטורה (ופטרונות). לא ניסיתי לפתור אף אחד מאחריות, רק להזכיר שאין לי (ולך) את הזכות לקבל החלטות בשם הציבור. בכספי המיסים המדינה משתמשת בדרך בה הציבור רוצה שתשתמש, לא מוצה חן בעינייך (לפעמים גם בעיני), לא נעים, אבל אלא החיים. לאחר שהסכמת איתי שיש צידוק למיסים, הרי לא הגיוני שאת תחליטי לאן הם הולכים, ולכן עלייך לקבל את הכרעת הרוב (מתוך תקווה שיבוא יום, ואת תהיי הרוב). וכמובן, המלה "שוחד" לא שייכת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לומד בימינו בקורס של תמיר שפר, בשם "הקמפיין הפוליטי בתקשורת". שפר ערך מחקר בו הוא בדק אלו גורמים נותנים ניבוי טוב לסיכויי הבחירה של מועמד כלשהו. הוא בדק שני משתנים שהוא העריך שמשפיעים על סיכויי הבחירה: חשיפה תקשורתית, ושקלול של מספר תכונות שהוא כינה בשם "כריזמה תקשורתית". כמו כן, הוא בדק גורמי-בקרה אחרים (סטטוס, פעילות פרלמנטרית בקרב פוליטיקאים מכהנים ועוד). הגילוי הוא כזה: הנתון של "כריזמה תקשורתית" נותן הסבר של 62% לסיכויי ההבחרות של אדם. במדעי החברה, מדובר באחוז גבוה מאוד. כמו כן, הוא גילה כי לחשיפה תקשורתית יש תפקיד חשוב בשיפור סיכויי המועמד, עד לרמה מסוימת - מרמה זו והלאה, חשיפה נוספת לא מוסיפה לסיכויי הבחירה של המועמד (מדובר על הבחירות בפריימריז, כמובן), והגורם העיקרי שמשחק תפקיד הוא אותה "כריזמה תקשורתית" של המועמד. שפר גם בדק סיכויי שרידה של 91 פוליטיקאים שכיהנו בכנסת ה-14, במעבר לכנסת ה-15. פחות מ-50 אחוזים מהפוליטיקאים בעלי ה"כריזמה התקשורתית" הנמוכה הצליחו לעבור לכנסת הבאה, ולעומת זאת, כ-75 אחוזים מהפוליטיקאים בעלי הכריזמה התקשורתית הגבוהה, עברו לכנסת הבאה - כאשר בין 25 האחוז הנותרים יש לא מעט "תמותה ניסויית" (דרעי, לדוגמא). לפעילות פרלמנטרית לא הייתה השפעה במקרה של פריימריז פתוחים (העבודה) והייתה לה השפעה מעטה במקרה של פריימריז סגורים (ליכוד, מרצ). אם כן - הציבור בוחר פוליטיקאים לא לפי הפעילות שלהם, לא לפי ההבטחות שלהם, אפילו לא לפי הדעות שלהם - אנשים נבחרים לפי היכולות שלהם להופיע בתקשורת (וההצלחה שלהם לקבל חשיפה בתקשורת). מדובר פה, כמובן, על כשל קריטי של הדמוקרטיה, ויש מקום לשאול איך אפשר לתקן זאת, אם בכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, אני חייב להודות, שאין לי את הכלים (האינטלקטואלים) להבין את מלוא משמעות המחקר (אבל יש לי את הצורך לשאול איך זה במדינות אחרות, ואם אפשר למצוא תלות בין שיטת הבחירות לפרמטרים שגורמים לפוליטיקאים להשאר, ואם יש קשר בין רמת ההשכלה של אזרחי המדינה וזמן קיומה של המדינה כדמוקרטיה לפרמטרים). אבל למה זה "כשל קריטי של הדמוקרטיה", אם זה מה שהציבור רוצה, למה לתת לו משהו אחר? "כריזמה תקשורתית" נשמע כמו משהו לא רלונטי לתפקודו של נציג ציבור, אבל צריך לזכור שאנחנו לא בוחרים את הפקידים ואנשי המנהלה של המדינה, אנחנו בוחרים את מי שיקבע את המדיניות (שאותה יישמו אותם פקידים), וחלק מדרישות התפקיד של מי שקובע את המדיניות הוא לשכנע ולהציג את המדיניות הנבחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי שמח לענות על כל השאלות שלך, אבל אין לי תשובות. מחקרים כאלה, למיטב ידיעתי (המוגבלת) לא נערכו בחו"ל. מה שכן, מחקר אחר, של חוקר בשם Zaller, אם אני לא טועה, הראה אפקט דומה לאפקט ששפר מצא באשר להשפעת רמת החשיפה התקשורתית בארה"ב (הוא בדק את הנושא מהכיוון ההפוך - עד כמה הציבור נחשף למועמד, לא עד כמה התקשורת חשפה אותו). מן הסתם, מדובר במחקר על המקרה הישראלי בלבד. בשביל לערוך מחקר השוואתי במדינות רבות, צריך הרבה כסף. זה "כשל קריטי של הדמוקרטיה" משום שבניגוד לאמירה הפופולרית, הדמוקרטיה לא נוצרה כדי שכל עם יקבל את מה שמגיע לו (כלומר - עם טיפש יקבל חרא של הנהגה), אלא כדי שכל עם יקבל את ההנהגה המיטבית. אם אנחנו בוחרים מנהיגים לפי הכריזמה התקשורתית שלהם, בעיקר, ולא לפי קריטריונים אחרים, זה משאיר המון מקום למניפולציות של יועצי תקשורת וסתם שלרטנים, זה נותן כוח אדיר בידי התקשורת, שיכולה להעלות ולהוריד כרצונה פוליטיקאים פוטנציאליים, וזה פשוט אומר שבמקום בחירות לכנסת, אנחנו עושים כאן תחרות יופי. אז תחרות הפופולריות הזאת אולי עובדת יופי בבחירות למועצת התלמידים1, אבל זה לא עובד בסקאלה של מדינה שלמה. 1 פעם, סתם כבדיחה, הציע אותי חבר שלי כמועמד למועצת התלמידים מטעם הכיתה. אני קיבלתי את ההצעה על תקן "אופציית מחאה", על כך שמדובר בלא יותר מתחרות על פופולריות. לחרדתי הרבה, ראיתי כיצד מספר המצביעים עבורי עלה ועלה. בסופו של דבר, הגעתי למקום שני, וכך נמנע ממני העול של הפעילות האולטרא-קולית (?!) הזו, והצורך לשתף פעולה עם אייקונים תרבותיים כמו עדי עזרוני... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם כל הכבוד למדעי החברה, הרעיון של ביצוע מהפכה על סמך מחקר אחד, נראה לי מפוקפק. הייתי מחכה לעוד כמה עשרות מחקרים שיבודדו את הפרמטרים הבעיתיים באופן חד משמעי, ורק אז מנסה לגבש מסקנות מעשיות. השאלה היא מי קובע מהי ההנהגה המיטבית, ועל סמך מה. על סמך מספר נסיונות היסטוריים, הצליחו מנהיגים גדולים להגיע להנהגה במדינות דמוקרטיות, ומנהיגים דמגוגים בעלי יכולת למניפולציות על התקשורת הגיעו להנהגה במדינות לא דמוקרטיות (כן, גם ההפך קרה ויקרה). ההבדל הוא שפידל קסטרו שולט על קובה כבר מ1959, ונתניהו שלט בישראל פחות מארבע שנים (כן, אני יודע שזו דוגמה דמגוגית, התנצלותי מראש, ומי שמעוניין יכול להחליף את השם נתניהו בברק). לכן אני רואה כאן דווקא נקודת חוזק של הדמוקרטיה (ז"א היכולת לתקן את השגיאות ללא אלימות, יכולת שלא קיימת בצורות משטר אחרות, כולל זאת שרוצה זהר מיכלובסקי להשליט). כשאני רואה מי עומד היום בראש שתי המפלגות הגדולות בישראל, קשה לי לקרוא לזה "תחרות יופי", אבל מה אני מבין באסטתיקה. לא ברור לי למה "זה לא עובד בסקאלה של מדינה שלמה", זה עובד כבר יותר ממאתיים שנה, ומצליח יותר מכל צורה אחרת שנוסתה. או כמו שאמר ראש ממשלת בריטניה לשעבר "No one pretends that democracy is perfect or all-wise. Indeed, it has been said that democracy is the worst form of government except for all of the other forms which have been tried from time to time." (צ'רצ'יל 11/11/1947). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. נעלבתי בשם מדעי החברה. ב. אף אחד לא אמר שהמחקר הזה מספיק - ברור שצריך עוד, אבל, כמו כל מחקר, הוא מסמן כיוון מעניין ומטריד. לגבי הזמן הקצר שמנהיגים-תקשורתיים שכאלו שורדים - אני מסכים, ואף פיתחתי לעצמי תיאוריה קטנה, המתבססת על העקרון הפיטרי. כאמור, פוליטיקאים "תקשורתיים" מצליחים לשרוד יותר מכנסת אחת לשניה. איך זה, אם כן, שראשי ממשלה תקשורתיים קורסים מיידית? לטענתי, העקרון הפיטרי מסביר כיצד אדם שטוב בצד התקשורתי מצליח להתקדם כל הזמן, עד שהוא מגיע לדרגת ראש הממשלה - שם יש בעיה: אנשים מצפים ממך גם לביצועים של ממש, וזה כבר לא בטוח שאתה יכול לעשות. אז, בניגוד לעקרון הפיטרי, אתה לא נשאר איפה שאתה הכי גרוע, אתה פשוט עף מהפוליטיקה (לפחות זמנית). ברור שמפעם לפעם, אדם עם כריזמה תקשורתית יכול להיות גם מנהיג דגול - השאלה היא האם זה שווה את כל בזבוז הכסף של הבחירות כדי לברר אם איש אחד בעל תכונה X (כריזמה תקשורתית) הוא גם בעל תכונה לא-קשורה Y (מנהיגות). בוא נבחר אנשים באופן רנדומלי, ונראה איך הם מתפקדים... השאלה, כאמור, היא האם יש דרך לשפר את הדמוקרטיה שלנו, מבלי לוותר על ערכי הדמוקרטיה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או קיי, אז בוא נגדיר ניסוי חדש. נגדיר מספר פרמטרים לפיהם מוגדרת עוצמת ההתכונה "מנהיגות". ניקח את המנהיגים הנבחרים של כל הדמוקרטיות (המודרניות, לא יוון או רומי) וניתן לכל אחד ציון מדוייק, במקביל ניקח קבוצה מקבילה של אנשים שיבחרו רנדומלית, את מנהיגי המדינות הקומניסטיות, ומספר שליטים אבסולוטיים פשיסטיים ואנרכיסטים. נעשה ממוצע משוכלל לפי שנות שלטון עבור כל שליט (עבור האנשים מקבוצת הביקורת, נעשה ממוצע משוכלל לפי פרמטר אקראי), ונראה איזה קבוצה "מובילה", אני טוען, ואין לי הוכחה, שקבוצת המנהיגים הדמוקרטיים תנצח (בגדול), האם יש מי שחולק על הטענה? יש דרך לשפר את הדמוקרטיה, לשפר את הציבור. עם ע"י חינוך, ועם ע"י הזמן. אם יש לך (או למישהו) הצעות אחרות (שלא במסגרת המהפכות הניאו-קומניסטיות בסגנון של זהר מיכלובסקי, או בסגנון האנרכיה-הקפיטליסטית בסגנון של דוד רובנר), זה המקום לרשום אותם, בינתיים יש לשים לב לפתיח של צ'רצ'יל "אף אחד לא מעמיד פנים שהדמוקרטיה מושלמת", ולסיום "אבל היא עדיפה על כל...". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חולק על טענתך, אני חושב. אבל לפני שאחלוק על טענתך, אני צריך לדעת מה הם בדיוק אותם פרמטרים של "מנהיגות", ואיך אתה מתכנן לתת להם ציונים. אני מסכים שחינוך הוא פתרון טוב למדי - אבל חינוך למה? חינוך לערכי הדמוקרטיה? חינוך לחשיבה ביקורתית? חינוך לניתוח ופתרון בעיות? היסטוריה? כלכלה? מתמטיקה? נוירופיסיולוגיה? מחקרים כמו זה של שפר מסייעים לנו לכוון את אותו רעיון של "חינוך" לנושאים קונקרטיים יותר שבהם צריך להתרכז. קריאה ביקורתית של טקסט (והופעה של פוליטיקאי בטלוויזיה, במובן זה, היא טקסט), למשל, היא כיוון אחד שראוי לפתח, על-פי מחקר זה. (יצויין כי שפר עצמו, לפחות עד כמה שאני יודע, לא כלל מסקנות שכאלו במחקר שלו, ומדובר בפיתוח שלי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את שם התכונה "מנהיגות" לקחתי ממך ( תגובה 52053 ), ולי הגדרה או פרמטרים. גם על השאלה חינוך למה, אין לי תשובה,ולמעשה אני לא חושב שאני צריך (או יכול) לענות לה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שה (זאת) עדי עזרוני? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אייקון תרבותי לדרדקים, דוגמגישה מהשורה האמצעית בערוץ הילדים, ונסיכת ילדים (אללי!) בפוטנציה. מי בדיוק החליט שכל בחורה שמתאימה לפרסם קפה היא גם ראויה לשמש בייביסיטר ומודל-חיקוי לילדים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע, אצלי בשלט רחוק של הטלויזיה יש כפתור קסם שמאפשר לי להעביר תחנה ואחד אחר שאפילו מאפשר לכבות את הטלויזיה כאשר יש תוכנית שאני לא מעוניין לצפות בה. כך ששמות של מגישים ומגישות מערוץ הילדים לא ממש מוכרים (ו/או מפריעים) לי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאמור, היא למדה איתי בשכבה. גם אני לא נוטה לזכור שמות של אנשי ערוץ הילדים. פשוט הייתה תקופה שהיה קשה לראות תוכנית בלי שהבלונד המעצבן שלה יקפוץ לך איפשהו. למשך זמן מסויים היא אפילו הסתתרה בין עמודי העיתונים היומיים! הכל כדי להתעמר בי, אני אומר לך. אגב, איך נראה כפתור הקסם הזה? אני לא מכיר... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העניין הוא שאת לא לוקחת את המסקנות שלך עד הסוף: ראיית הדמוקרטיה המודרנית כביטוי לרצון האנשים היא סוג של אשליה. אולי הדבר היה נכון בשעת כינון המשטר הדמוקרטי, ויתור זמני מצד בעלי הכוח על השלטון. אבל בעידן תקשורת ההמונים אין לה כבר משמעות כזאת. הבזק חטוף בין הפיאודליזם לאוטומציה ואיננו עוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתגובה למעלה אתה 'מדבר פילוסופיה' (התחום החביב עלי), ואני לעומת זאת כתבתי במטרה לעשות שינוי. מתיאור המצב שהצגתי, התוצאה האפשרית הגרועה ביותר היתה להוביל למסקנה פטאליסטית.("ככה זה בעידן המודרני, ההמון שבוי בפאנאופטיקון פוקואייני, ואין מה לעשות") -אני הרי הצעתי אלטרנטיבה רדיקלית שדורשת פעולה! אני הרבצתי תוכחה בעוורון, מתוך אמונה שאם אנשים יהיו מודעים לתרמית (והארץ הזו קטנה מספיק וממילא כולם חשים מרומים) ..הם יעשו מעשה. חשוב מכך, אני מוצאת שחטא חמור (לא במובן דתי) הוא לצאת ידי חובה בטענות פילוסופיות למניהן אודות המציאות (ובעיקר זו היומיומית, שלך יש חלק באחריות עליה אם תרצה ואם לא), אם הן משתקות פעילות מוסרית, או דיון מוסרי שהוא משני יותר לפעילות. נדירה בין ארצות העולם ישראל, שלדעתי היא מקום שישנה אפשרות לעצב את זהותה במודע, ולשנות באופן רדיקלי את יעדיה ודמותה. זאת דווקא מתוך היותה טבור קמוץ של מאבקים מסוגים רבים, ומפאת חסרון ממשי בזהות. לדעתי, המודרניזם הוא על סף שינוי מהותי. זאת מתוך תפיסתי ההיגליאנית שבה השינוי הוא הכרחי (מתישהו). אני בוחרת שלא להכנס לזה כאן. ההבדל בין אופי דברי לבין מה שהלבשת עליהם הוסבר בתחילת תגובה זו. אשמח אם יתפתח דיון על טענתך המתומצתת, אך כרגע המוטיבציה שלי (הנרדמת) היא שונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני, בניגוד לך, אינני חובב פילוסופיה. יותר מזה: אין לי אפילו נטיות אינטלקטואליות במיוחד. אני מתעניין בשאלות מוסריות ואחרות בהקשרים מעשיים לחלוטין שקשורים לבעיות ממשיות בחיי, מתוך ניסיון למצוא תשובות. וזאת, למרות שלאחרונה מדאיג אותי חוסר האונים שלי: כל התפיסות האינטלקטואליות או הפילוסופיות שבהן אני נאחז מתמוטטות כליל כשאני עומד נוכח מצב אנושי אמיתי. הטענה שלי אינה "פילוסופית" במובן זה. היא טענה על המציאות הקונקרטית, על אפשרויות השינוי, ועל החלופות הקיימות לה. דעתי היא שמושג הדמוקרטיה כביטוי לרצון הציבור הוא מושג שלא יכול להיות מיושם במציאות שלנו. אינני חושב שזה דבר רע: הציבור אינו מוכשר לשלוט. השיטה הקיימת היא שיטה מניחה את הדעת במובנים רבים: יש לה איזונים ובלמים משלה, היא מבטיחה את החלפת צמרת השלטון אחת לתקופה ועוד. אין אני פוסל ניסיון מצד קבוצות לעצב במודע את דמותה של המדינה. אני רק טוען שלכך אין קשר לדמוקרטיה. גם בשיטות שלטון אחרות יש קבוצות-כוח שמשנות את פני החברה. בנוגע לטענתך שהמודרניזם הוא על סף שינוי מהותי. אני מודה שאני לא מבין את הטענה. מה את כוללת במושג "מודרניזם", איזה אנטיתזה חותרת תחתיו, ומה לדעתך תהיה הסינתזה החדשה. בכל אופן, אם אין לך מוטיבציה לדון בשאלות אלו אל תעני. אני לא איעלב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אין לשביתות ולהפגנות שום כח שיוצר שינוי''. מעניין מה יש ל''ארבע אמהות'' להגיד על זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה? אולי תפרט בבקשה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנ''ל קיימו הפגנות ופעילות ''מחוץ למערכת הפוליטית'' כדי לקדם שינוי במדיניות. השינוי לו ייחלו - לפחות במוצהר - אכן התקיים. מעניין אם הם מייחסים זאת לפעילותם, ואם כן - איך זה מתיישב אם ההיגד שלך שציטטתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש יוצאי דופן תמיד. טענותי הן לא מדע מדויק, אלא תיאור של המצב המדיני. (בעצם אפילו מתבקש שיהיו יוצאי דופן- כמו חבר כנסת שאינו מושחת, וכמו הפגנה שהשיגה את מטרותיה.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנא הסבר את המשוואה "סדירניקים = הפלנגות של המפד"ל". ככל הידוע לי, אחוז המצביעים למפד"ל בקלפיות הצה"ליות לא היה גבוה במיוחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדובר בהערה דמגוגית (בתופת הומור כושל), ואין לקחת אותה ברצינות. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |