בתשובה להעלמה עפרונית, 30/04/09 13:10
 |
|
 |
||
|
||||
 |
את מנסה לדחוק אותי לפינת המיזוגניה המחפשת תרוצים לפגוע בנשים הריוניות. אני חושב שלא על כך מדובר. בעיקרון אפשר לראות ב''עודף ילודה'' עניין באמת עצוב מפני שהוא עשוי להוביל לצורך של החברה להתערב באמצעים יותר ויותר דורסניים ב''זכות הילודה''. התפתחות כזו לא צריכה לשמח אף אדם שפוי. אני חושב שהחברה חייבת לעודד עבודת נשים (גם כאלו שנכנסות מדי פעם להריון) כדי להוריד בטווח הרחוק את שיעורי הילודה. בעניין זה אפשר להגיע למסקנות כלשהן מבלי להיות פמיניסט או מיזוגניסט מושבע. באופן כללי אני חושב שהעולם הוא הרבה פחות הוגן ממה שאת מתארת לעצמך. אני יכול לחשוב על הניסוי הידוע שבו מציגים שני מועמדים לעבודה הנדסית כלשהי. המועמד הראשון הוא בעל נסיון וכישורים עדיפים בתחום. המועמד השני הוא שחקן יפה תואר אך חסר נסיון ובעל כישורים פחותים. ברוב מכריע של המקרים השחקן מקבל את הצעת העבודה. בזמנו יזמה חה''כ יעל דיין הצעת חוק נגד אפלייה ע''י שיקולים לא רלאבנטיים בתחום העבודות המשרדיות. זה עורר מעט תשומת לב וגווע מייד מפני שהיכן ימצאו נשים (או גברים) שיציגו עצמם בתקשורת כבעלי לקויות אסתטיות. החיים אינם משחק סכום אפס, אבל אפשר לחשוב על מעסיק בצרות שאינו יכול מסיבות של תקינה מנהלתית לפטר עובדת בהריון שאינה מועילה לו כלל ומפטר במקומה עובד שכן מועיל לו ושאשתו אף היא בהריון. אני פשוט חושב שהנסיון להלביש שיקולים ועדיפויות מוסריות על מערכת כלכלית, לא זו בלבד שהוא מזיק כלכלית, בד''כ הוא גם מסתיים במפח נפש מוסרי של שחיתות, עיוותים, צביעות, רמייה ויצירת תחרות אינסופית בין שווים יותר לשווים פחות, בין מקופחים סתם למקופחים אקסטרא. צריך לשאוף לחברה עם תעסוקה מלאה ככל האפשר ולא לחברה המקדשת מעמדות של זכאים וזכאים יותר. חברה עם עשרות אחוזי אבטלה תהיה חברה אומללה מאד גם אם אף אשה בהריון לא תפוטר. מריטוקרטיה ולא אצולת ''זכויות'', המשימה הזאת כמעט בלתי אפשרית גם כך. מדיניות של ריבוד ודירוג זכויות תהפוך אותה לבלתי אפשרית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא מנסה לדחוק אותך לשום מקום. באופן כללי אני חושבת שהעולם הוא לא מקום הוגן, ולכן אני חושבת שיש מקום לרגולציה (חקיקתית או אחרת) שתנסה לצמצם את חוסר ההגינות. שים לב שהאיסור על פיטורי אשה בהריון חלים על התקופה שבה היא בהריון. אנחנו הרי לא כופים על מעסיק שלא לפטר נשים רק כי הן פעם היו או פעם יהיו בהריון, נכון? אם העובדת לא מתאימה ולא טובה אין שום מניעה לפטר אותה. הדרישה לתת דין וחשבון לגבי פיטורים (להבדיל מ*איסור* פיטורים. הרי אם העובדת אינה מועילה כלל אפשר לפטר אותה. כמובן, במקרה כזה עולה השאלה למה רק עכשיו נזכרו שהיא לא תורמת) מצטמצמת לטווח זמן נקודתי. נכון שאפשר לחשוב על מצב קונקרטי שבו פתאום המעביד צריך לפטר והבחירה היא בין עובד מועיל שאשתו הרה, לבין עובדת פחות מועילה שהיא עצמה הרה, אבל כאן צריך לב לשלושה דברים. ראשית - אפשר לפטר את העובדת (זה פשוט קצת יותר מסובך) שנית, חקיקה, מעצם טבעה, מתייחסת למצבים הנפוצים ולא לאירוע נקודתי מקרי1 ונקודה שלישית ומעצבנת - כשאב טרי ואם טרייה בעלי אותם כישורים צריכים לחפש עבודה, לאב הטרי זה יותר פשוט. כן, העולם הוא לא מקום הוגן. 1גם אם עבור אותו אדם זה עולם ומלואו. אני ממש לא מזלזלת בכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנקודה היא שהרגולציה נראית לי פשוט דרך לא מוצלחת לבטא את האינטרס החברתי בקונפליקטים התעסוקתיים האלו. היא מזכירה את הקריקטורה האנגלית על שני איכרים הניצים על פרה בעוד העו"ד חולב אותה. אני חושב שמה קורה בד"כ הוא שהמעסיק מטורטר, ההריונית מפוטרת והמרויח היחידי הוא הממסד הבירוקראטי שהועסק ע"י טענות הצדדים. הטיפול הזה הוא בפני עצמו תיאטרון אבסורד מפני שאו ששני הצדדים צודקים, או ששניהם משקרים ובמקרים שרק צד אחד משקר, אין שום דרך לדעת מיהו אותו צד. פשוט העליתי את הסברה שאם מעסיק היה נדרש לשלם יותר פיצויי פיטורין לאישה בהריון, הוא היה עושה את השיקול המתבקש ואם עדיין הוא מתעקש להיפטר ממנה, מדוע שהחברה תכנס לשיקוליו? אפשרות אחרת היא שהסכם התעסוקה מלכתחילה יקבע פז"מ לפני פיטורין או מצבים של קביעות לאחר תקופת העסקה מסויימת. בפועל אנו מקיימים משק שבו נפטרנו לחלוטין מכל מידה של בטחון תעסוקתי לעובד מן השורה ואנו ממשיכים לקיים את הבירוקרטיה התעסוקתית ע"י תקינה הנוגעת לקבוצות מועדפות ו"טעונות טיפוח". בקיצור החלפנו את הבטחון התעסוקתי של העובד בבטחון תעסוקתי של הממסד הבירוקרטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוכל להסביר את המשפט "אני פשוט חושב שהנסיון להלביש שיקולים ועדיפויות מוסריות על מערכת כלכלית..."? האם המוסר וטובת האנשים אינם מעל הכל? האין אלו תכליתה של המערכת הכלכלית? כיצד יכולה בעלת הסמכות הרגולטורית (מדינה) לנתק את יעדיה הכלכליים מטובת אזרחיה? הרי בעצם קביעת היעדים ישנה הכרעה מוסרית. למשל, ממשלה יכולה להחליט שלא נורא אם ה-20% התחתונים של כוח העבודה (מבחינת פיריונם) יהיה מובטל, ולדאוג לטובת 80% הנותרים ואף לזכות בתמיכת רובם בבחירות. או שלא הבנתי את כוונתך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהעניין כאן אינו עצם קביעת ופעולה למען "טובת האזרחים", אלא האופן בו הדבר נעשה. בדוגמה שלך, אני חושב שהממשלה צריכה לשאוף להוריד את % המובטלים הכולל ולא בכיוון של דאגה שאנ"ש לא יהיו בין אותם 20% נסבלים. במציאות קשה מאוד לשנות את המדדים הכלכליים האפיינים את מצבנו הכלכלי. לעומת זאת קל יותר ל"חלק מחדש" את מה שיש. לארגן מגרשי חנייה ולהגדיל את מצאי מקומות החנייה, קשה. הרבה יותר קל לסמן מקומות שמורים לאנ"ש ולמועדפים אחרים. בדיון המדובר, אני מעדיף שהממשלה תפעל מה שיותר בכיוון של אבטלה נמוכה ומה שפחות בכיוון של העדפות מי יפוטר קודם המתנחלת בהריון או הצעיר הערבי בן ה-18? (ללא קשר מעניין אם בחברה המפולגת, מגודרת ו"מועדפת" שלנו, נשארו עדיין מקומות בהם עובדים גם מתנחלות בהריון וגם צעירים ערביים בני 18?) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |