בתשובה לGod eat God, 30/12/01 15:10
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לשאלת הרצוי-מצוי, אזכיר את האנלוגיה לגניבה: הטענה (עליה אנחנו מסכימים) שעלינו לנסות לצמצם את הגניבה, לא אומרת שעלינו לשבת בחיבוק ידיים ולא להתקין מנעולים. במובן הנידון, אני מסכים איתך שעלינו (על מחוקקינו) לחוקק חוקים גנריים; מתוך הכרה בכך שבעתיד הנראה לעין לא נצליח לכסות את כל המקרים, אני חוזר ושואל אותך מה על בית המשפט לעשות. שים לב שכאשר בית המשפט שלך מזכה אותי מליפלום, הוא *הכריע*, והכריע בבירור לטובתי ולרעתך. כאן זה היה מתבקש, כיוון שהיתה ברירת מחדל ברורה: אתה תבעת אותי. לא תמיד ברור מהי ברירת המחדל. עכשיו, פיתוח. מה דעתך על החוק הגנרי הבא (אני מדבר על חוק היפותטי שייקבע בכנסת ויירשם בספר החוקים): "בתביעה אזרחית מחויב בית המשפט להגיע להכרעה. עליו להסתמך במידת האפשר על החוק המפורש; במידה שאין בכך בסיס מספיק להכרעה, יפרש השופט את כוונת המחוקק כמיטב יכולתו; במידה שגם בכך אין די, יכריע השופט על פי הכרתו המצפונית." אם אתה מקבל אותו, אולי תסכים שדה-פקטו קיים היום חוק כזה, למעשה, אולי בלתי-כתוב? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קיים: "ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל." (חוק יסודות המשפט) למותר לציין שהמילים "מורשת ישראל" הופשטו מכל משמעות שהיא, המילה "היקש" הורחבה עוד יותר כדי לצמצם את ה"מורשת" עוד ועוד, וכל החוק כולו נדחק לשולי ההוויה המשפטית. אבל ברור שהשיטה המשפטית מכירה בחורים שהחוק אינו מסדיר, ויודעת איך למלא אותם. יש מילה אחת שאני חושד שרק סטודנטים למשפטים מכירים, מתוך אמרתו של שופט ידוע (כל כך ידוע שאני לא זוכר מיהו): "of course judges legislate; but they legislate interstitially." (בינות לחרכים, אם תרצה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מתוך הכרה בכך שבעתיד הנראה לעין לא נצליח לכסות את כל המקרים, אני חוזר ושואל אותך מה על בית המשפט לעשות" - פשוט מאוד: אם אין חוק, אין הכרעה. בדיוק כמו במקרה הטבח האיום שביצעת. בית המשפט לא זיכה אותך, הוא דחה את עתירתי על הסף, מה שאמנם היה טוב לך ורע לי (כולל אחים בחלוקים לבנים וכו') אבל לא נעשתה כאן הכרעה. לגבי הפיתוח: חוק כזה אינו חוקי. ראה את מקבילו: כסף הנכנס למשרד ממשלתי חייבים לעשות בו שימוש. על השר להשתמש במידת האפשר בכסף בדיוק כפי שהכנסת קבעה. במידה שאין בכך בסיס מספיק להכרעה, יפרש השר את כוונת הכנסת כמיטב יכולתו. במידה שגם בכך אין די, יכריע השר על פי הכרתו המצפונית, כולל שילשול הכסף לכיסו הפרטי. אם אתה מקבל אותו, אולי תסכים שדה-פקטו קיים היום חוק כזה, למעשה, אולי בלתי-כתוב? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |