בתשובה לסתם יהודי, 31/01/09 20:06
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתה *באמת* רוצה שהם יבואו? לא די לך באבטלה ובהעלמות השטחים הפתוחים שכבר יש? ואולי, עם כל הכבוד, ולכבוד מלחמת גוג ומגוג המתרגשת עלינו לטובה, כדאי שלא כל הביצים יהיו בסל אחד בא"י? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, יש מקום לחששות ולדאגות כאלה ואחרות, אך הן אינן במידה או בעוצמה כזו, המצדיקה אי-עידוד עלייה לישראל או אי-עלייה לישראל. בסופו של חשבון, עליית יהודים לישראל טובה לא רק לעולים עצמם, אלא גם לאזרחים היהודים הותיקים. לכן, אני *באמת*, אבל ממש באמת, רוצה שיבואו לכאן יהודים, וככל שיבואו יותר - כך ייטב, ויפה שעה אחת קודם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לך, לעצמי ולכל מי שהנושא מעניין אותו, כאן ובסיטואציות אחרות: אם רוצים לעודד, מוטב לעודד באמירת "נשמח מאוד...", ולא בפתיח מסוג "מדוע אינכם...", שיש בו צליל של הטפה ואולי הוא עלול להרחיק יותר מאשר לקרב. הרהור זה עלה בי עכשיו, עם קריאת התגובות (ותגובה 502963) ובעקבות היזכרות בשיחה מלפני שנים ובלקח שלימדני מישהו באותה שיחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני פוחד לשעמם עם יותר מדי פרטים, ראו הוזהרתם. בן דוד של אשתי נסע לפני שנים ללמוד בארה''ב, השלים תואר שני בהנדסה אוירונאוטית ובמקום לחזור, כפי שהצהיר מראש - קרה ככה שהוא נקלט בעבודה בנאסא ונשאר, ובהתחלה דובר שזה ''רק לקצת''. אחרי עוד כמה שנים הוא בא לארץ לחופשה ונפגש עם כולם בפגישה משפחתית חגיגית. אשתי וגיסתי הן שתי נשים נהדרות, אבל ידוע שהמעצורים הם מהן והלאה. הן התחילו לתקוף אותו בשאלות למה הוא לא חוזר ומתי יחזור ולמה הוא לא מקיים את הבטחתו וכו', והרגשתי שהאוירה הולכת ונהיית כבדה ולא נעימה. פתאום גיסתי אמרה משהו על ''סיר הבשר'' - כביכול שהוא מהיורדים שכל מה שמעניין אותם בחיים זה כסף. כיון שהוא ראה את עצמו כישראלי טוב ונאמן שרק קפץ לארה''ב לרגע, הוא נעלב עד מוות (והאמת היא שהוא באמת ''מטובי בנינו'', בכל המובנים, קצין במילואים והדריך נוער בהתנדבות והכל). אני ניסיתי להתערב בשיחה ולרכך את האוירה אבל זה כבר היה אבוד. אני לא זוכר אם זה היה אחרי ה''נמושות'' של רבין או אחרי איזו פרשיה תקשורתית מביכה אחרת, נדמה לי שעם מישהו מהסוכנות. בכל אופן בסוף הוא פנה אלי כי כבר לא הסכים לשוחח עם אשתי והגיסה, ואמר שבארה''ב יש אנשים מכל הלאומים ומכל המדינות ואף מדינה חוץ מישראל לא מביישת ככה את האנשים שלה, ושהגסות של הישראלים ''מאוד לא עושה לו חשק לחזור''. הוא חזר ארצה אחרי עוד איזה עשר שנים ואחרי שעבר גירושין קשים והפסדים כספיים. אתמול, כשקראתי את הפתיל, שאלתי את עצמי אם השיחה ההיא לא שיחקה תפקיד בדחיית החזרה שלו ובעקיפין במה שקרה לו, ואם אשתי וגיסתי לא מילאו מבלי ידיעתן את תפקיד שליחות השטן בסיפור הזה, וגם אני, עם הנסיונות הלא כל כך מוצלחים שלי להועיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואולי אישתך וגיסתך צדקו יותר ממה שאתה מרשה לעצמך להודות? הרי אותו אחד מ"טובי בנינו" חזר לארץ ע"פ דבריך "אחרי שעבר גירושין קשים והפסדים כספיים". אולי הלקח של סיפורך קשור לכך שכבר איננו כוללים בקבוצת "טובי בנינו" אנשים כמו אישתך וגיסתך המאמינים בסוג של נאמנות ואהבת מולדת בכל תנאי וכן כוללים בה אנשים ש"טובים" למולדתם רק כאשר הדבר טוב גם להם והופכים את מדינתם לברירת מחדל של אנשים במצוקה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, חזרנו לתיזת הנמושות? נטשנו אותה? אתה קצת סותר את עצמך, לא? בכל מקרה, אולי הגיע הזמן להשתחרר מהרעיון שהלאומיות והמולדת הן מושאי הנאמנות האידאליים בה"א הידיעה, וכיוון שבני אדם שערוכים רק לפרק חיים אחד על האדמה הזאת, בלי גלגולים נוספים ואפשרויות תיקון, רוצים לממש גם דברים אחרים בחייהם? ובכלל, אם אנחנו מרשים לעצמנו לנכס כל ישראלי-לשעה-קצרה אם הוא מוסיף לנו גאווה (ע"ע כהנמן), איננו יכולים באותה נשימה לכנות את עמיתיו להגירה בכינויי גנאי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין איך עשית את קפיצת הדרך מהסיפור שלי לסיפור שלך, אבל בעצם מה אני מתפלא, כשזהו חלק מהלך רוח ציבורי ליברמני שמשתקף אפילו אצל אנשי שמאל בתקופה האחרונה. אני מאמין בנאמנות ובאהבת מולדת כמו אשתי וגיסתי וכמו כל בני שתי המשפחות, מהצד שלי ומהצד של אשתי. אני מאמין גם שעדיף היה אילו היחס הישראלי אל היורדים היה חכם ומכובד יותר, ושעדיף היה לו אנחנו הישראלים לא היינו מצטיינים כל כך ביחס של התנשאות המעורבת בקנאה. עדיף היה יחס של חיבה ודאגה כמו אחים אל אחים - ואז אולי חלק מהם כבר היו בחזרה כאן איתנו, עוד לפני הגירושין ולפני הבעיות הכספיות, והיו תורמים למדע לאקדמיה ולטכנולוגיה בארץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אחים אל אחים'' - אחווה אמיתית אינה רק קשר ביולוגי, אלא גם - ובעיקר - הנכונות לטרוח למען אחיך ואף להיות נכון להקריב מעצמך למענו. לכן, כשאנשים נוטשים את מדינתם, שעצם קיומה נתון בסכנה, רק כדי ''לעשות לביתם'', קשה מאד לדבר על אחווה. במצבה של המדינה ולמען קיומה טוב הדבר שיישארו לחיות בה אוהביה האמיתיים, אלה המוכנים למסור את נפשם למען קיומה, ומן הראוי להפגין יחס של בוז לאלה הנוטשים אותה מרצונם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי הרגשה שאיכשהו בלי להתכוון פגעתי ברגשותיך, אחרת מה זה עלה על דעתך ל"צרף" אותי למחנה ליברמן? לדעתי הטעות היא בכך שחושבים שיש חשיבות כלשהי לדעתנו על יורדים. אנו חיים במדינה חופשית וכל אחד בה רשאי לעשות כחפצו בגבולות הידועים. היורדים אינם חייבים לנו דבר. אפילו לא הסבר. לכן, עניין הנמושות אינו לעניין ומיותר. הבעיה שלי היא במקום אחר. אני חושב שצריך להיות קצת יותר סלקטיביים במונח "טובי בנינו". אם ישראל חפצה להתקשט במקורותיו הישראליים של יורד חתן פרס נובל, הדבר מובן ואין מה להלין על כך. מצד שני, אני חושב שקצת מופרז ליחס לכל מי שסיים תואר באוניבסיטה אמריקנית או פתח מספרה בהוליווד, מבלי להסתבך בדרך בפדופיליה או בשוד קשישים, את התואר מ"טובי בנינו". גם זו יכולה להיות צורה של קנאה. מדוע אסור לחשוב שהמונח "טובי בנינו" צריך לכלול גם מרכיב של אלטרואיזם ומחוייבות לקולקטיב היהודי? אותו יורד שבילה כמה שנים בנאסא, לא זכה בכך לתואר "מטובי בנינו" כשם שאשתך וגיסתך לא זכו בו משום שהציקו לו. ישראל רשאית, אם היא סבורה שהדבר מועיל לה, לעודד יורדים לחזור הביתה, ואפילו באמצעים קצת יותר משמעותיים מאשר יחס מילולי. אישית אני מעדיף עולים כאלו, ע"פ כל מיני פליטים שהממסד היהודי מנצל את מצוקתם כדי להביאם לכאן. היורדים, שכשם שבזמן שירדו, לא היו חייבים לנו דבר, כך בעת ששבו, אנו איננו חייבים להם דבר (וזה מה שעושה אותם לרצויים בעיניי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אולי עדיף "מהגרים" במקום "יורדים"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם מקבלים מענק עליה כשהם מהגרים חזרה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הם לא יכולים לרדת, הם לא יכולים גם לעלות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה שהמדינה בוחרת להתייחס להגירה אל ומישראל בצורה ערכית מסוימת, לא אומר שמי שמתייחס לזה בצורה נייטרלית צריך לאמץ את אותם ביטויים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם גם לא נחשבים לעולים, אלא לישראלים חוזרים. והם לא מקבלים מענק עלייה אלא רק הטבות במכס. ולשוקי: סביר שהבחור מנאסא הוא בהחלט מטובי בנינו - המקרה שלו הוא בדיוק מה שמכונה "בריחת המוחות". ברור גם שלא כל המהגרים הם מטובי בנינו, יש רבים שעדיף לנו בלעדיהם. והגיע הזמן שלא למדוד את ערכו של אדם על פי השאלה אם הוא נשאר בארץ או מהגר ממנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בואי נאמר שהוא יורד בישראל ומהגר במקום אליו הלך. מאמירה בנוסח ''היורד לא חייב לנו דבר'', משתמעים שני דברים. ראשית שהוא עשה לנו משהו לא טוב ושנית שלא היתה לנו הזכות לצפות למשהו אחר ממנו. אי אפשר להתעלם מכך שהמפעל הציוני הוא מפעל קולקטיבי של העם היהודי, והמפעל הזה נתון גם היום בסכנות קיומיות (גם פיזיות וגם אתיות). מי שמחליט לפרוש ממנו לא קונה לו נקודות זכות בעיניי. הוא אמנם פועל במסגרת זכויותיו (מפני שהמפעל הוא דמוקרטי וולונטרי). בעיניי הוא משול למי שנוטל לעצמו את פרוסת העוגה האחרונה במגש. מי שמפריז בהגדרת המחוייבויות של הפרט לכלל, מסתכן ביצירת חברה צבועה ואולי אף פאשיסטית. מי שמנסה לבטל אותן כליל מסתכן ביצירת חברה נטולת יכולת קיום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם גם לדעתך גולדה, ארנס, נתניהו, פלאטו שרון ואחרים נטלו לעצמם את פרוסת העוגה האחרונה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גולדה ירדה מן הארץ? במטותא ממך, פרש את כוונתך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלה אנשים שעברו מארץ אחת לשניה תוך ניתוק כל מחויבות לארץ מולדתם ומכורתם. אמנם, לא מתקיים התנאי שציינת שארץ מולדתם ''נתונה בסכנה קיומית'' (אם כי אפשר להתווכח על זה, לפחות ''סכנה קיומית אתית'') אבל בפעילותם בהתאם ''לזכותם הדמוקרטית'' גם הם נטשו את כל מה שהם קיבלו מארץ מולדתם לטובת רצונם האישי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מפריע לי שיקראו לארנס בארה"ב "יורד" ואנו נכנה אותו "עולה". אבל די לנו בכך: כבר אמרתי שלדעתנו על היורדים ומה שעשו אין משקל או חשיבות רבים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |