בתשובה לגלעד ב., 31/01/09 21:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני חושב שהמאמר חולק עליך בעניין העקרונות. לגבי יעילות: משתמשים כיום מצפצפים על חוק זכויות היוצרים במקרים רבים. לכן אני לא משוכנע שמדובר על חוק מוצלח. בפרט החוק הזה יכול לפעול היטב במציאות שבה יש קבוצה קטנה יחסית ומצומצמת של מפרסמים (מוציאים לאור). כיום כל אחד פתאום מפיץ תוכן והאכיפה הופכת להיות בעייתית מאוד. מאוד לא ברורה לי גם ההצדקה למשך הארוך של זכויות יוצרים. הנזק ממנה לתרבות ברור. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
עם זה שכותב המאמר יחלוק עלי בנושא העקרונות אני מסכים, אבל אני חושב ששנינו (ואולי שלושתנו) נחלוק בעיקר בשאלת המידה ולא עצם הקיום או הצדק שמאחוריהם. לפסקתך השנייה אני חושב שכותב המאמר הפעם יחלוק עליך, וגם המציאות. כי גם אם יש ריבוי מפיצים, הרי שכל מפיץ פופולרי דוגמת יוטיוב הופך מטרה למכתבים מעורכי דין שהם יעילים מעבר להגנה המוקנית בחוק. בקשר למשך הארוך אני מסכים איתך, וגם לי נראה ש90 שנים הן זמן ארוך מידי, במיוחד בקצב המהיר של שינויי התרבות בזמנים המודרניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי למשתמשים הביתיים, לא לגופים מסחריים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בארץ זכות יוצרים היא 70 שנה לאחר מות היוצר. לכן תקופת ההגנה על "שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת" היתה 112 שנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי שהסכמתי איתך לגמרי לפני חמש דקות במקום אחר, אנצל את ההזדמנות לגוון קצת, ולחלוק על דעתך כאן. המושג של "זכויות היוצרים" אינו צודק. ראשית, יש לשים לב שהמושג של "בעלות" אינו טריוואלי. איסור (או אישור מותנה) על גישה ושימוש בדברים הוא צורה של אלימות, וזו דורשת הצדקה. למיטב ידעתי, ההצדקה המרכזית למושג ה-"רכוש" באופן כללי מגיעה מהתופעה העגומה של "מחסור". אין מספיק מהכל לכולם, והרכוש הוא מבנה-חברתי שמאפשר לחיות עם העובדה הזו יחסית בשלום1. ובכן, ברור שקו המחשבה הזה אינו תופס באופן ישיר גם לגבי זכויות אינטלקטואליות (שמושאן הן מידע או אינפורמציה, וניתן לשכפל אותם ולהפיץ אותם מבלי שלמישהו יחסר). יש צורך בווריאציה על הרציונאל הזה, ובד"כ הוא קשור לאספקטים מסויימים של העבודה המושקעת ברעיון (או במוצר). כיוון אחד, הוא לומר משהו כמו "העבודה המושקעת במוצר, מקנה ליוצר זכויות על התוצר". אפילו דוגמא פשוטה מאד, כמו למשל קטיפת תפוח מהעץ, ממחישה את הרעיון: אוקיי – יש המון תפוחים שם בחוץ – מספיק לכולם - אבל ברגע שניגשתי לעץ וקטפתי תפוח, התפוח הזה הוא שלי. רוצה גם? לך וקטוף אחד בעצמך. קל וחומר כאשר מדובר על השקעה רבה יותר, או אישית יותר. אבל האינטואציה המוסרית אליה פונה הטיעון, מבוססת בעיקרה על הנחה סמויה של "בעיית מחסור" מוכללת. ההנחה היא שאמנם יש אינסוף משאבים טבעיים, אבל בתוצרים יש מחסור ("תפוחים בכלל" לעומת "תפוחים זמינים" בדוגמא). לו גם אלה היו מצויים ללא הגבלה - וזה המצב עם רכוש אינטלקטואלי - היא לא הייתה מחזיקה. כיוון אחר, היא להעניק משמעות עמוקה יותר לזיקה בין היוצר למוצר2. אפשר לנסח את הרעיון בערך כ-"המוצר הוא פרי רוחו של היוצר שלו, שברא אותו יש-מאין, ולכן..." ואת המשפט אפשר להמשיך ב-"מגיע לו תגמול" או לחילופין ב-"יש לו זכות לקבוע מה ייעשה בו". אבל, ראשית, המוצר אינו נברא יש-מאין על ידי היוצר שלו. איש אינו עומד לבדו - הוא חלק מציוויליזציה, ולזו מגיע הרבה קרדיט. לא רק שהיא אפשרה לו ליצור ולחשוב במקום להפוך את השרדותו לפרוייקט חייו3, היא גם סיפקה לו מצע רעיוני (וטכנולוגי) עצום4, מבוסס על עבודותיהם והזיותיהם של מיליוני ומילארדי אנשים, שבלעדיו ספק אם מישהו מאיתנו היה מגיע לרעיון מורכב מ-"אני רעב עכשיו". גם המימוש של הרעיון – כל רעיון שאינו סופר-אולטרא-טריוויאלי – נסמך על רשת מורכבת של תהליכי-יצור והקשרים חברתיים. אז עד כמה מהקרדיט על הרעיון מגיע ליוצר, וכמה לחברה בתוכה הוא חי? אולי כדאי להזכיר (וזה קשור לדיון על גאונות שהתפתח כאן לא מזמן), שאפילו מהפכות ענקיות כמו החשבון האינפינטסימלי ורעיון הברירה הטבעית הבשילו במקביל בערך באותו זמן, באופן בלתי תלוי על ידי אנשים שונים. אני מקווה שזה שם בפרופרציות הולמות את רעיון ה-"בריאה יש מאין" (לא ניסיתי לשלול אותו, אני בעצמי מאמין בגרסה שפויה שלו). ושנית, גם אם ליוצר יש חלק אישי רב ביצירה (ואני מאמין שיש לו, אם כי אולי קצת פחות מהמקובל לחשוב בדרך כלל) - איך נגזר מכאן שהוא זכאי לקבוע מה ייעשה בתוצר? מן הסתם - הוא רשאי לא לספר על רעיון שלו לאף אחד, או לא להפיץ את הסרט שהפיק - אבל ברגע שיש למישהו אחר גישה למוצר, ואת היכולת לשכפלו, אנחנו חוזרים למשבצת הראשונה: צריכים הצדקה טובה לאיסור (אלים) על כך, וכאן לא נראה שיש כזו. נראה שההצדקה היחידה שעומדת עדיין על הפרק היא זו התועלתנית: אלמלא אכיפה של זכויות יוצרים על רכוש אינטלקטואלי - יקרה אסון. ספרים לא יכתבו, סרטים לא יופקו, מוזיקה לא תוקלט, תוכנה לא תהונדס וטכנולוגיה לא תפותח5. כאן אולי יש מקום להפריד בין שני סוגים של זכויות יוצרים: מוצרי תרבות (שבהם המאמר עוסק) מחד, וטכנולוגיה מאידך. בכל הנוגע ליצירה תרבותית, הטענה הזו שגויה לחלוטין בעיני. תרבות היא חלק בלתי נפרד מהציווילזציה האנושית, עוד אפילו מלפני שהייתה כזו (נותרו המון עדויות ליצירה מהתקופה הפרהיסטורית). היא לא מונעת מ-"הכוונה" כלשהי או מנגונים שתומכים-בה, ולמעשה, אפילו מנגנונים שניסו לדכאה בעבר לא צלחו. התרבות אולי (אולי!) תשנה את צורתה באופן שהוא כנראה לא צפוי כתוצאה מהפצה חופשית של אינפורמציה - כפי שקורה על ימין ועל שמאל בעקבות שינויים טכנולוגיים (דפוס, קולנוע, טלוויזיה, אינטרנט), אבל היא לא תיפגע. אנשים ימשיכו ליצור, אנשים ימשיכו לצרוך, וכנראה שההפצה וההפקה רק תהפוכנה לקלות יותר. לגבי טכנולוגיה - אני לא שולל לגמרי את מקומה של רגולציה מסויימת. בהחלט ייתכן שגרסה כלשהי של מושג הפטנט, שיהפוך השקעה מחקרית עצומה ומסוכנת לכדאית, הוא רעיון מועיל והוגן6. ----- 1 ישנה עוד הצדקה עקרונית לזכות לרכוש, והיא האמונה שבני אדם זכאים לתחושת אוטונומיה, וזו מצריכה שליטה מסויימת בסביבתם כמו "מקום פרטי משלהם", או חפצים אישיים עם ערך סנטימנטלי וכו'. לטעמי לנקודה הזו אין שום נגיעה לזכויות יוצרים, ולכן אתעלם ממנה. מה עוד שלא מדובר על אותו מובן של "בעלות" (למשל הדירה שאני שוכר היא "שלי" במובן הזה, בעוד שהיא אינה רכוש שלי). 2 נקודה אירונית 1: הזיקה בין העובד לתוצר שלו, היא מושג מרכזי אצל... מרקס. העדרה הוא בדיוק ה-"ניכור" באמצעותו מרקס תוקף את הקפיטליזם. 3 אפשרה לו לקבל בקלות יחסית אוכל, משקה, מחסה, הגנה, טיפול רפואי וחיים בחברה בריאה והגיינית. 4 גירויים, דוגמאות, רעיונות, שדות-תרבותיים, טכנולוגיה (גם "פסנתר" הוא טכנולוגיה, וגם "עיפרון"). הרשימה ארוכה מאד, ועמוסה בדברים שקופים עבורינו, אך קריטיים - כמו למשל "שפה". 5 נקודה אירונית 2: זו טענה שנושבת ממנה רוח של "הנדסה חברתית", די משעשע לשמוע אותה תכופות דווקא מפי ליברטריאנים. 6 זכרתי שהתפרסם בעבר באייל מאמר בנושא, ומסתבר שגם אותו חיבר דרור דיון 2462. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נשאר רגע במישור התועלתני. מה ההבדל בעצם בין חברה שמשקיעה רבות ביצירת פטנט, ובין יוצר בודד שמשקיע רבות ביצירה שלו? זה נכון שיהיו יוצרים אחרים, אבל כולם יצטרכו או ליצור או כתחביב (כי צריך לחיות ממשהו), או בתשלום ולפי הכוונה מגבוה במסגרת תעסוקתית כלשהי. בלי זכויות יוצרים אתה לא מאפשר לעצמאיים המעטים שמצליחים ליצור להתפרנס בכבוד, ומונע מאחרים לחלום להיות במעמדם ובוודאי שנשלם על כך בעומק ובמגוון היצירה. הרי דמיין לדוגמא את עולם המוזיקה ללא זכויות יוצרים - להקה תוכל להתפרנס רק מההופעות שלה, כי דיסקים שלה כל אחד עם רשמקול וצורב שהיה בהופעה יכול למכור. מה שגם אומר שהם לעולם לא ילכו להקליט באולפן כמובן, שכן אחרי העותק הראשון של הדיסק הם לא יראו יותר כסף מהמכירות כי אין להם זכויות יוצרים. (אני לא מדייק, כי אולי יצא שמשתלם להקליט ולהפיץ כדי להגדיל את כמות האנשים שבאים להופעות, אבל בכל מקרה, כנראה שיהיה הרבה פחות משתלם. מה גם שאת ההופעות שלהם גם מותר לחקות בעולם ללא זכויות יוצרים) אם אתה רוצה לאפשר יצירה "מקצועית" ועצמאית, ואני חושב שתסכים איתי שאתה רוצה, או שנישאר תקועים עם מה שיש ביוטיוב, אז אתה חייב לאפשר לאנשים להתפרנס ממקצוע היצירה. את זאת אפשר רק מתוך הגנה על זכויותיהם להרוויח מהיצירה. במישור העקרוני, אני לא בטוח שמושג הבעלות מגיע דווקא מכיוון של טיפול במושג המחסור וכתוצאה מההשקעה. להפך, אני יכול לדמיין חברת שפע בה אין צורך בהשקעה רבה כדי להמנע ממחסור, ודווקא אז למושג הבעלות יש עוד יותר חשיבות! (אני מתייחס לחברה שאנו חיים בה אגב). לדעתי מושג הבעלות ומערכות המוסר והחוק המטפלות בו מגיע ממקום עמוק בנפש האנושית, מקום בו האגו האנושי, מיד כשהוא גומר להגדיר את מושג ה"אני", פונה למושג ה"שלי!". ולסימוכין בנושא אפנה אותך לבן השנתיים הקרוב למקום מגוריך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דרור כותב על גבולות הבעלות. קח למשל את הבעלות על פרסום התמונות של אלברט איינשטיין שלקחו יורשיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תאר לעצמך שיורשי בן גוריון היו רוצים להרוויח על כל פרסום צילום של פניו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מילא. תאר לעצמך שהם ידרשו ממך תמלוגים בכל פעם שתזמין מונית לנתב''ג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גלעד, אני לא בהכרח מסכים איתך לגבי התפקיד של זכויות היוצרים. זכויות היוצרים הן זכויות יתר שאנו נותנים ליוצר על־חשבון הציבור למען מטרה מסויימת. צריך להזהר זהציבור לא יפסיד יותר מדי. לדוגמה: אם יוצר מסויים בוחר לא לפרסם יצצירה מסויימת כי זה לא משתלם לו, הציבור הפסיד. ע"ע התוכניות של הטלוויזיה החינוכית. לכן שאלה שצריך לשאול היא מה בדיוק אתה מנסה להגביל. זכויות היוצרים נוסחו במקור בעולם שבו הדפסה והפצה היו יקרות בהרבה מהיום וקלות הרבה לפיקוח. לכן היה הרבה יותר נוח להגיד שזכויות היוצרים יפקחו על ההפצה ולא ישפיעו על השימוש. ההפרדה הזו החלה להתערער עם המצאת מכונת הצילום והתערערה לחלוטין עם הופעת האינטרנט. עקב כך בעלי זכויות היוצרים קיבל זכויות חזקות בהרבה. שירים שמותר לך לשמוע אותם רק חמש פעמים. ספרים שמותר לך לקרוא רק עם תוכנות מסויימות (ולא להדפיס). למי שלא מכיר: למה DRM זה רע (וגם לא יעבוד) מצד שני, המחבר של אותו מאמר (במקור: הרצאה) מפרסם את ספריו (חלק מספריו?) תחת רשיון שימוש אשר מגביל שימוש מסחרי (CC-by-nc או CC-by-nd-nc). כלומר הוא אישית לא היה רוצה לראות את זכויות היוצרים נעלמות. האם נדרש שינוי באיזון? האם השימוש האישי צריך להיות מוגבל ע"י זכויות יוצרים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל הוא האינטרס החברתי. אני לא בטוח באיזה תנאים פיתוח טכנולוגי ראוי להגנה בדמות "מונופול מכוח חוק" (כלומר, פטנט) - אבל למרות שאני נוטה לחשוב שבד"כ אין הצדקה לכזו הגנה - ברור לי שבתנאים מסויימים זה דווקא בסדר גמור, ועל כן מבחינתי נותרת רק שאלת האפיון הזהיר של התנאים האלה. הסיבה לכך שזה מוצדק, היא קיומו של אינטרס חברתי מובהק לאפשר תנאים בהם מחקר חשוב שדורש השקעה גבוהה ונושא סיכון גבוה, יכול להיות רווחי (למשל, פיתוח תרופות)1. לעומת זאת, במקרה של יצירה תרבותית, אני לא רואה שום אינטרס חברתי להגן על הקניין הרוחני. למעשה, במאמר מעלינו יש כמה נימוקים לא רעים בזכות אי-הגנה, שפונים בעצמם לאינטרס החברתי. אבל כאמור, נקודת המוצא שלי היא שאין צורך להסביר למה "לא צריך הגנה", אלא להפך - יש צורך בהצדקה ממש טובה כדי למנוע ממני להפיץ או להשתמש ברעיונות ובמידע לאחר שנחפשתי אליהם. אתה טוען שיעילות היא כזו, וחשוב לתת תמריץ ליוצרים. אני ממש לא דואג למוזיקאים, לקולנוענים ולסופרים. אם הם לא יצליחו להתפרנס מזה, שיתפרנסו מדברים אחרים (כמו שעשו מאז ומעולם). באופן אישי אני מאמין שהם כן יצליחו להפרנס מעיסוק בזה - אבל קטונתי מלחזות כיצד הדברים יתפתחו. גם אם היית שואל אותי "מה יקרה לאמנות?" דקות לפני המצאת הדפוס, לפני המצאת הקולנוע או לפני המצאת האינטרנט - הייתי כנראה נכשל בגדול. אבל למה לחשוב שהתרבות תיפגע עמוקות מהסרת המגבלות האלה? אל תשכח שהתרבות האנושית קיימת כחמישים אלף שנה2, ומעולם לא הזדקקו אנשים לתמריץ חומרי כדי ליצור. יצירתיות היא אחד ממאפייני האנושיות, וברור שאנשים ימשיכו ליצור תרבות ולצרוך תרבות כמעט בכל תנאי ומצב. תמשיך להיות מוזיקה, ימשיך להיות קולנוע וימשיכו להכתב ספרים ושירה, וסביר גם שאנשים יתחילו לבטא את עצמם בדרכים שאני לא יכול לדמיין כרגע. אז אולי ממשיכי דרכם של מטאליקה ובריטני-ספירס כבר לא יהיו מולטי-מיליארדרים, ואולי הפקת סרטים בשלוש-מאות מיליון דולר תהפוך לזיכרון רחוק. אולי במקום זאת כל מה שיהיה זו "סצינת אינדי" אחת עצומה עם הרבה להקות קטנות ומוכשרות שכל חבריהן עובדים כשליחי-פיצה ומהנדסי-תוכנה ביום ומנגנים על קונטרבס וסינתיסייזר בלילה3, וסרטי-איכות בהפקה בייתית5 שיופצו באינטרנט. זה דווקא עתיד שקוסם לי, אבל כמובן שבשורה התחתונה אין לי מושג איך הדברים יראו. אני רק משוכנע שלחובבי התרבות, הן מהצד היוצר והן מהצד הצורך, אין מה לדאוג. במישור העקרוני - אכפת לך להרחיב? אני לא חושב שירדתי לסוף דעתך. 1 ייתכנו גם מנגוננים אחרים שמאפשרים את זה מלבד "פטנט". 2 בחרתי שרירותית ב-"קפיצה הגדולה קדימה" כנקודת מוצא, אתה מוזמן לבחור נקודה אחרת כרצונך - כך או כך, זה יהיה שקול ל-"מזמן". 3 סצינה מאד מאד מוצלחת, אגב, עם אמנים שאינם נופלים בכשרונם, עוצמת ההופעות שלהם ואפילו איכות ההפקות שלהם מהזמרים שממלאים את וומבלי. וזה כך בכל בעולם המערבי4. 4 כלומר תל-אביב, לונדון, ניו-יורק וברלין. אין לי מושג מה קורה במקומות אחרים. 5 שכנראה תשווה באיכותה לזו המוסדית של היום תוך כמה שנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם רוב דבריך. האמירה שזכויות היוצרים, פטנט, קניין רוחני-מעודדים את היצירה האנושית, אינם מדוייקים. חוקי הקניין הרוחני בולמים בהרבה מיקרים את היצירה האנושית. מישהו פיתח משהו, עיגן את זה בפטנט וזהו. גם אם חשבת לעשות דבר מה דומה בלי לדעת על המקור ואםילו משהו משופר ואין לך הרבה כסף לעורכי דין- שכח מזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לציין שתגובתך מתייחסת (כמעט?) רק לפטנטים, בעוד שההודעה של עומר מתייחסת בעיקר לזכויות יוצרים. הפטנטים הם נושא כאוב בפני עצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה לא דואג למוזיקה ולקולנוע, מה דעתך על עיתונות? אני צריך קצת לאמץ את הדמיון כדי לדמיין אנשים שתחביבם בשעות הפנאי הוא ניהול תחקירים, התלוות לפוליטיקאים, כוחות צבא וכו', ועריכה ביקורתית של מסרי דוברות. אבל האמת, המאמץ משתלם ואני מודה שזה לא מופרך; בצד החיובי, קל לראות את היתרונות שיהיו לעיתונות משוחררת משיקולים כספיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על העובדות שמביאים עיתונאים (תחקירים, סקופים) אין זכויות יוצרים בכלל אלא רק כללי אתיקה בין העיתונאים לבין עצמם. אם כולבוטק מוצאת קוליפורמים בחומוס, למחרת יכולים כל העיתונים לפרסם כתבות על קוליפורמים בחומוס בהתבסס על מה שהם שמעו בכולבוטק. קוראים לזה ''פולו אפ''. ובכל זאת, עיתונאים טורחים לתחקר ולחפש סקופים - ויש מי שמשלם להם משכורת עבור עבודתם זו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר. עדיין, כל הכלכלה של התחום עדיין מבוססת על כך שלאנשים רבים יש סיבות טכניות לרצות שיהיה להם מוצר הנייר הפיזי, ומוכנים לשלם על כך (זה, ופרסומות); עוד טיפ-טיפה שכלולים טכניים בתחום ה"נייר הדיגיטלי", ותוכלי טכנית לשלוח עותק של העיתון שקיבלת לאלפי אנשים אחרים, בקלות ובאפס עלות. ואז גם כאן נמצא עצמנו רק עם פרסומות (שנויות במחלוקת, מוגבלות בשוויין, ופגיעות לחסימה דיגיטלית), זכויות יוצרים (שנויות במחלוקת, בדיון זה) או התנדבות (הצעת עומר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה צריך להתאמץ כדי לדמיין זאת, כשהבלוגוספירה פרושה ממש לפניך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות (באמת!) שאני לא מעודכן. מבין התחקירים החשובים בתקופה האחרונה שגילו לכלל עובדות חדשות ונחשבות-לחשובות על הפוליטיקה, על מוסדות שונים, ועל אירועים שנחשבים-למעניינים, כמה נעשו במסגרת הבלוגוספרה, וכמה על-ידי העיתונות למטרות רווח? (ולהשלמת התמונה, כמה על-ידי עיתונות ממשלתית, או מטעם כל מוסד אחר שעניינו לא רווח מעיתונות?) יש לי איזה רישום מטושטש בזיכרון של דיבור על סקופים שבאו מהבלוגו', אבל נדמה לי שזה הובלט בתור (מטא-)חדשה מפתיעה בפני עצמה, בגלל שזה עדיין כל כך בשוליים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
BBC וערוץ 1 הם עיתונות ממשלתית? חוץ מזה, לתיק דבקה היו המון סקופים :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאד משכנע. אני חושב שהתגובה שלך ממש עזרה לי להכריע בסוגיה שאני מתלבט לגביה הרבה זמן. ישר כוח. בעיה אחת: אני חושב שעדיין יש בעיית מחסור בנוגע ליצירות אומנות, רק שהיא שונה קצת: המחסור הוא לא ביצירה עצמה, שכן היא ניתנת לשכפול, אלא בשווי היצירה בכסף. היצירה המקורית שווה x כסף, כסף הוא משאב מוגבל, ושכפול של היצירה שוחק את הערך שלה בכסף. בדוגמאת התפוחים, הדבר דומה למקרה שבו יש אינסוף תפוחים זמינים, אבל רק לזה שלי יש ערך תזונתי, ולכן אני לא רוצה לתת לך אותו. אם אני אתן לך אותו, הוא יאבד את הערך התזונתי שלו, ושאר התפוחים הזמינים בכל מקרה יהיו חסרי ערך תזונתי. ליצירה שלי, באופן אנלוגי, יש ערך בכסף רק כל זמן שאני לא משכפל אותה. פספסתי משהו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה שיצירה תהיה שווה כסף? למי היא שווה כסף? ליצירה יש דווקא ערך יותר גדול ככל שהיא מופצת יותר. המחסור שיכול להיות הוא ביצירות חדשות. בדוגמה שלך אין משמעות לאין־סוף התפוחים (אתה פשוט מתעלם מהם) ולכן לא ברור לי מה היא תורמת כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא שווה כסף לאדם שיצר אותה, או כך לפחות הוא טוען. מכיוון שכסף הוא משאב מוגבל, יש מחסור. לאדם שיצר אותה. אפשר להתעלם מדוגמאת התפוחים, היא אולי באמת מסרבלת את המצב. הנקודה הייתה שאם ישנם אינסוף תפוחים, אז אין אפילו תפוח אחד בעל ערך (תזונתי), כשם שאם ישנן אינסוף יצירות, אין אפילו יצירה אחת בעלת ערך (כספי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באיזה מובן היא שווה כסף? אם כלכלי - אז אולי היא תמשיך להיות שווה כסף, ואולי לא - זה תלוי ספציפית בכל מקרה, ובחיתוך של עקומות היצע וביקוש. השאלה לא מטרידה אותי. אם במובן ערכי - אז יש לי שתי-תשובות: (א) אמנם להשקפתי לבני אדם יש זכות לחיות בכבוד, איך להם "זכות להרוויח כסף". אם מישהו לא ירוויח כסף, לא נורא. (ב) אם אנשים מעריכים שליוצר מגיע כסף על יצירותיו מטעמים ערכיים (לא כלכלים), הם מוזמנים לתת לו כסף. מודל של ספונסרים פעל בהצלחה רבה מאד בעבר, ולדעתי הוא יוכל לפעול שוב (רק טוב יותר: כי היוצר לא יהיה מחוייב לספונסר יחיד, אלא לקהילה). נניח, בדומה למה שרדיוהד עשו עם "אין ריינבוס". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. הטענה היא במישור הערכי. אני חושב שאני מסכים עם סעיפים א' וב'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האלבום In Rainbow של RadioHead אינו דוגמה מספיק טובה לדעתי, מכיוון ש: 1. הלהקה כבר היתה מספיק מפורסמת כשהיא שחררה אותו. יש להם כבר מספיק מעריצים שיקנו את התקליטים. 2. הם לא ויתרו על זכויות היוצרים. מתוך הערך בויקיפדיה: In a Wired interview, Yorke explained that "every record for the last four—including my solo record—has been leaked. So the idea was like, we'll leak it, then."18 Radiohead's managers have said that they would not have released the album as they did unless they were sure the physical CD would sell well.31 Writing about the unusual release method, Jon Pareles of The New York Times commented, "For the beleaguered recording business Radiohead has put in motion the most audacious experiment in years." כלומר, הם לא מונעים הורדות פרטיות, כי הם חושבים שהאצבע הקטנה שלהם לא תסתום את הסכר.http://en.wikipedia.org/wiki/In_Rainbows#Formats_and... לעומת זאת, הם עדיין מחזיקים בידיהם את המונופול על מסחור השיר. אני לא יכול למכור אותו ללא רשותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז זו לא "דוגמא מדוייקת" למשל מהסיבות עליהן הצבעת, אבל אני חושב שזו כן דוגמא טובה להתנהלות אלטרנטיבית, שרומזת לאיך הדברים עשויים לפעול בעולם ללא זכויות יוצרים. בהקשר בו הזכרתי את האלבום, הנקודה החשובה היא לא מה הלהקה עשתה ומה המניעים של יורק, אלא איך הקהל הגיב: הציעו לו מוצר בחינם, עם אפשרות לשלם כרצונו - והוא עשה בדיוק את זה. כלומר לא רק "חובה חוקית", אלא גם מניעים כמו "הבעת ההערכה" או "עידוד יצירה" יכולים לגרום לאנשים מרצונם החופשי, וזה גורם לי לחשוב שמודל של "ספונסרים קהילתיים" הוא אפשרות ריאלית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם זה היה עובד ללהקה בראשית דרכה? האם היה להם כסף להקליט אלבום ללא ההכנסות מאלבומים קודמים? כמוכן יש לציין שמכירות התקליט לא ממנו בפועל את הפקתו (אלא אם כן הם לקחו הלוואה) מכיוון שההורדות דרך האינטרנט החלו רק כאשר האלבום הושלם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי השאלה הכספית: נראה לי ברור שכן. יש אינספור דוגמאות, כולל כמה שאני מכיר מקרוב. הפקה והקלטה סבירה של שיר היא פרוייקט שנגיש לכל מוזיקאי בתחילת דרכו (הקלד כתובת אקראית במייספייס, ותראה), וגם הפקת דיסק - אף בסטדנרטים הגבוהים ביותר - היא משהו שמוזיקאים מתחילים יכולים לעמוד בו כלכלית בכוחות עצמם. "האם זה היה עובד?" - אני לא יודע, וזה גם תלוי למה אתה מתכוון. א. להקה בראשית דרכה כנראה שלא תוכל להתפרס כך, וחבריה יצטרכו להפרנס מדברים אחרים, ולממן בעצמם את תחביבם המוזיקלי (כמו שאני מנחש גם ריודהד עשו בראשית דרכם). ב. האם להקה תוכל לבסס לעצמה באופן הזה קהל-מעריצים שיסכים לממן את המשך פעילותה? אני מאמין שכן, ואני חושב שהמקרה הזה מחזק את הסברה הזו. ג. האם להקה תוכל להגיע ככה לקהל רחב, למשל מסדר הגודל של הקהל של רדיוהד? אני לא יודע. להערכתי - כן, אבל גם אם לא, ויווצר מצב בו אין "כוכבי-רוק\פופ" או מוזקאים ש-"כולם מכירים" - כמו שהיה עד לא כל כך מזמן - אז מה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש סתירה בין ב' ל־ג'. רדיוהד הם בדיוק "כוכבי־רוק/פופ". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, הם כאלה. והקשר הוא...? איזו סתירה אתה חושב שמצאת? להקה עשויה לבסס לעצמה קהל שיסכים ויוכל לממן את המשך פעילותה, גם מבלי שזה יהיה קהל עצום שיהפוך אותם ל-"כוכבי-רוק" או מוכרים לכל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות. אבל הם לא דוגמה. עוד שתי דוגמאות לעסקים קטנים שבונים על זכויות יוצרים: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כמוכן יש לציין שמכירות התקליט לא ממנו בפועל את הפקתו (אלא אם כן הם לקחו הלוואה) מכיוון שההורדות דרך האינטרנט החלו רק כאשר האלבום הושלם". אז מה? ואלבום (פיסי, על דיסק, עם קופסת פלסטיק, עטיפה מעוצבת וחוברת עם כל המילים) קונים לפני שהוא מושלם? מאיפה היה להם כסף להקליט את האלבום הראשון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, תודה: התגובה הזו שלך (ואחרות בשני הדיונים) היא הדבר הכי טוב שקראתי באייל כבר הרבה זמן, וגרמה לי לשידוד דעות בנושא שחשבתי שחשבתי עליו לעומק. ולאחר הדברים האלה, הנה משהו שמציק לי, ואולי גם לאחרים, בחזון שלך, ולא נאמר עדיין. אחת ההצדקות לשיטת השוק החופשי, או אחד הדברים שגורמים לו למצוא חן, הוא שבגדול אדם מתוגמל לפי תרומתו לחברה, כשתרומתו לחברה נמדדת לפי המידה שבה אנשים רוצים את התוצרת שלו (ולפי הייחוד שיש לו ביכולת ליצור את התוצרת הזו: כמעט כולם רוצים שרות של קופאי בסופר, אבל כמעט כולם גם יכולים להיות קופאי בסופר, לכן המשכורת נמוכה). והנה יש לנו תחומים שלמים שבהם אדם יוצר, באופן הייחודי ביותר האפשרי, משהו שהמונים רוצים, שגורם להם אושר או תורם להם חוכמה, ואין לו יכולת לקבל על כך תגמול. במקרה הקיצוני, לפי חזונך יכול להיות שאמן שמעניק את טעם החיים למיליונים בעולם, אבל שלקוי בכישוריו האחרים, יגווע ברעב. לפחות אצלי זה יוצר תחושה של חוסר צדק. אני יכול לחשוב על מקרים אחרים שבהם אנשים נותנים שירות לזולת, או גורמים לו אושר - אפילו תוך השקעה כספית - ומקובל שאינם מתוגמלים על כך כספית: למשל, אלו בשכונה שלי ששותלים פרחים יפים ליד ביתם, ואני נהנה בעוברי. או עובר אורח שמסביר לי איך להגיע לכתובת שאני מחפש (יכול להיות שהוא ממש חסך לי כסף! וכל מה שהוא מצפה בתמורה הוא לתודה וחיוך, שעוד מתקזזים עם על-לא-דבר וחיוך מצידו). אבל קל לראות את ההבדלים ממקרה היוצרים: 1. סדר גודל שונה לחלוטין של מספר הנהנים מהשרות, 2. סדר גודל שונה לחלוטין של מידת ההשקעה מצד נותן השרות, 3. העובדה שבמשך תקופה לא ארוכה בהיסטוריה, שאולי נגמרת בימים אלה, כן היה תגמול כזה באופן שיטתי, וכבר התרגלנו לטוב. ויתרה מכך, זה נגמר לא בגלל שהשתנו הערכים המנחים את האנושות השתנו, אלא בגלל התפתחויות טכנולוגית שאדישות לעניין. אני לא יודע אם זה מספיק כדי להצדיק חוקי זכויות יוצרים, ואני מקווה שיתפתח להם תחליף טוב (ביסוס כלכלת האמנות על תרומות - יש לי זכויות יוצרים אייליות על זה (-: דיון 106), אבל בעיניי זה בכל אופן משהו די רציני לזכותם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |