בתשובה ליהונתן אורן, 01/01/09 20:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ברור ששמת את האצבע על נקודה מרכזית בסכסוך הפלשתינאי-ישראלי. אלא שאת הנקודה הזו אפשר לראות משתי נקודות מבט: א. נקודת המבט של "האחים המוסלמים". לפיה כלל אין בעיה פלשתינית וגם עם פלשתיני אין כל כך. הפלשתינאים הם חלק שאין להפרידו מעולם האיסלם שהוא אחדות כוללת (פציפיסטית בתוכה פנימה ושמדנית כלפי חוץ). כל הסכסוך הישראלי אינו אלא קו החזית במאבק בין בית האיסלם לבית החרב. בודאי שאין להסכים ואי אפשר להגיע לשום פשרת קיום. לכל היותר הפסקות אש. ב. נקודת המבט של ישראלים מתונים הרואים את יסוד הבעיה בייאוש הקיומי של הפלשתינאים. החל משנת 48 הפלשתינאים אינם רואים ואינם מאמינים בשום אופציה שהיא טובה יותר מבחינה לאומית מאשר מצבו של המיעוט הפלשתינאי בתחומי מדינת ישראל. המיעוט הערבי במדינת ישראל נסמך על המשענת הכפולה של החוק הישראלי ועוצמתו הקיומית של העולם הערבי-איסלמי. שתי הרגליים הללו מבטיחות להם בטחון קיומי ואת מלוא זכויות האזרח הליברליות והסוציאליות (לפחות בעיקרון) מבלי לחייב אותם בדבר וחצי דבר מלבד התחייבות כללית לקיים את החוק (שגם קיומה מוגבל משהו בחיי היום-יום). מעבר לכך קיים רק עולם החלומות נוסח שיבתם של צבאות סלאח א-דין המשחרר. כך נמצא שהפלשתינאים הלכו תמיד אחרי תכניות המקסימום המשיחיות שהיו אופנתיות בעולם הערבי (בין אם המדובר בליברליזם נוסח המערב של מפלגות הופד, בסוציאל לאומיות החדשה נוסח הנאצריזם או הבע'ת וכעת התנערות האיסלם הפונדמנטליסטי). האג'נדות הללו הבטיחו ומבטיחות את ימות המשיח (הכל לכולם). שום דבר פחות מזה אינו שווה במאמץ הפשרה והויתור שעשויים להידרש עבור אג'נדות קצת פחות שאפתניות. מאורעות הימים הללו מחזקות את הפרשנות הזו. בסופו של דבר הפלשתינים נותרו לבדם לשלם את מחיר חלומותיהם. בית האיסלם נושא החרב ימשיך לנופף אותה בהפגנות (ולעניין זה גם מחבל מתאבד במטוס או באוטובוס הוא הפגנה, אשר למתי עזה כבר לא תועיל). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שהבנתי את סעיף ב' שלך. ובכל זאת: נראה שלדעתך העולם שהם חווים מחולק לחיים גשמיים מצד אחד, ומהצד השני חלומות שחייבים להיות קולקטיביסטיים ומשיחיים. למה אתה חושב כך? רוב האנשים שאני מכיר (ופלשתינאים בכללם) מנסים פשוט לחיות. לפרנס את משפחותיהם. ליהנות מדי פעם מההנאות הקטנות של החיים. זאת משימה לא פשוטה בפני עצמה. אז נכון שקל להיסחף אחרי לאומנות קיצונית או מטאפיסיקה משיחית, אבל אני לא רואה שהפלשתינאים עושים/עשו את זה יותר מאחרים. אני לא יודע מה הסיבות לגל העכור של הפונדמנטליזם הדתי הנוכחי, אבל הוא לא נראה לי כקשור במיוחד למצב הפלשתינאים (ראשיתו ועיקרו במדינות האסלאמיות) ובטח שהם לא נוטים אליו יותר מאחרים (היהודים הם יותר משיחיים ולא פחות לאומניים. אולי בגלל שאף פעם לא למדנו לשבת בכיף, לשתות קפה טוב ומריר ולעשן נרגילה כמו שצריך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אכן החיים הפלשתיניים מתחלקים לשניים. ישנה המציאות בה חייה רוב הפזורה הפלשתינאית. יושבי יו"ש ועזה ואלו היושבים בקרב המצרים, הירדנים, הסורים והלבנונים רואים ששכניהם אינם ששים לקלוט אותם ובו בזמן מצב שכניהם אינו כזה שהוא בחזקת משאת נפש שיש לשאוף אליה. החלפתו של ראש שבט הנטול מלכתחילה כלים להתמודד עם המצוקה הקיומית הפלשתינית (התרבות האוכלוסיה, שלטון אזרחי חלש, כלכלה של אזור הפקר, עוני והמון של לומפן-פרולטרים) בראש חמולה חלש עוד יותר ממנו, גם היא אינה עתיד מבטיח. גן העדן עלי אדמות היחיד הנצפה בעין הוא מצבם של המתאזרחים בישראל ובארצות המערב ואלו אינם פתרונות פלשתיניים לאומיים או המוניים. השורה התחתונה היא שאין בפני העם הפלשתיני פרוגרמה מדינית מתונה ובת ביצוע הפותחת פתח לעתיד טוב יותר בצורה משמעותית. ב. האופציה הנותרת היא פרוגרמות מדיניות רדיקליות ומקסימליסטיות שמטבען מוכוונות לעתיד וורוד אבסולוטי. האג'נדות הללו מטבען שהן מוכוונות לעתיד רחוק ולכן אינן דורשות מן הפרט איזושהי הקרבה אישית יוצאת מן הכלל וחריגה מחיקו החם של ההמון המפגין. אג'נדות כאלו מתאימות ככפפה ליד לעם הפלשתיני שאין בפניו אלטרנטיבות לא רדיקליות הנראות בעין. לכן הדגשתי את נהירת הפלשתינים אחרי כל סוגי הפתרונות הרדיקליים ולאו דוקא הטרנד הנוכחי של הפונדמנטליזם האיסלאמי (ראה הנאצריזם והבע'ת הפאן-ערביים). ג. טיבם של החלומות הללו הוא בדיוק כםי שתארת: "רוב האנשים שאני מכיר (ופלשתינאים בכללם) מנסים פשוט לחיות. לפרנס את משפחותיהם. ליהנות מדי פעם מההנאות הקטנות של החיים." החלומות הגדולים חייבים להיות מספיק גדולים כדי שיהיו רחוקים מספיק משגרת היום יום. אם אחד מבניה/בנותיה הקרימינליים של משפחת שכניך הנדכאים מחליט לקדם את החלום בגופו בן-החלוף לא נותר לך אלא לשגות בתקווה שיתר בני משפחתו יצטרפו אליו במאמציו. ד. החלומות חייבים להיות מספיק גדולים גם כדי שהקרבנות הנדרשים ממך בשם החלום יוכלו להיות מוצדקים ע"י גודל החלום. אם לבתך בת ה-8 עקרו עין בגלל שנקלעה שלא בטובתה לחילופי אש בין כנופיות החמאס לכנופיות צה"ל, מוטב שיהיה זה בשם חלום השיבה לארקדיה הפלשתינית שמעולם לא היתה, מאשר בשם בחירתה של חנאן עשראוי או עצפורה אל אביאד לשרה לענייני בתי תמחוי. ה. "הם לא נוטים אליו יותר מאחרים" - רק משום שעולמם של הפלשתינים אינו שונה בהרבה מעולמם של שאר הערבים והמוסלמים בעולם והשקיעה בעולם המסומם של הרדיקליות הגואלת היא מפלט נפוץ בכל רחבי העולם המוסלמי (ולא רק). ו. ההשוואה המתבקשת היא לעולם השלישי הלא מוסלמי. נראה שמציאותו של אוייב ברברי מחוץ לשער היא נקודת מפתח (בלשון המשורר: הם [הברברים] היו, האנשים האלו, סוג של פתרון). ליבשת השחורה שננטשה ונשכחה ע"י הקולוניאליסט לשעבר, מספרים השבים מן הגבולות שאין יותר ברברים והפתרון האמיתי(?) היחיד שנותר הוא הגירה בהמון. ז. שאלת המחיר הסופי היא אכן השאלה היחידה המשחקת כאן לטובתם של אלו השואפים לתבוסת האג'נדות הרדיקליות האסקיפיסטיות. הדרך היחידה לבלום נחשול ההתקדמות של הרדיקליזם הדתי הוא להביא את מחירו ולהניח אותו דוקא על פתחיהם של אלו שהם "רוב האנשים שא[תה] מכיר (ופלשתינאים בכללם) [ה]מנסים פשוט לחיות." ולא של אלו המנסים להביא את ביאת המשיח הרדיקלי בעצמם. ח. אלמלא ההבנה הזו אתה עשוי לשגות ברעיונות מופרכים נוסח רעיונות הדב באייל הסוברים כי מטרת המלחמה היא להוכיח את עליונותו האינטלקטואלית, הטכנולוגית והרצחנית של הג'ניוס היהודי ע"פ הערבוש המצוי, להכות בילידים ולהציל את האדון הנאור והמפונק. למעשה מטרת צה"ל צריכה להיות להניח את ערימת הגופות וההריסות (בדיוק בגובה המתאים, לא גדולה מדי ולא קטנה מדי) על פתחי הבתים בעזה, מבלי שהערימה המקבילה בפתח בתיך שלך תאפיל עליה. ערימת גופות של ילדים ונשים בפתח הבתים אינה טיעון רק במועצת הבטחון אלא גם בציבוריות הפלשתינית ולא משנה כמה פאנאטים וכמה בוערים באש האמונה הם מנסים להראות. ט. מסיבה זו מובן גם מדוע מה שדרוש הוא מנות קטנות אך מצטברות של גופות ולא מנה אחת גדולה מדי שעשויה לחנוק את היזמה כולה. צר לי על הדברים הבוטים אך אלו הם פני המציאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ח. עגום לראות להיכן הגיע האידאליזם האוטופי של הציונות, ללא קשר לשאלה אם זה צודק מבחינה פרגמטית או מועיל. אין בזה גם משום מתיחת ביקורת אישית עליך אלא על עצם העובדה שהאופציה הזו נחשבת למשהו שאנשים הגונים יכולים היום לדון בו. ברור ששום תמונה של אמבולנס וגג הרוס בשדרות לא יכולה להתמודד עםלתמונת הורים הפלסטינאים שנושאים גופות תינוקות (אמיתי או מבוים לא מעלה או מוריד) כשמעליהם חג מסוק קרב, תמונה אותה רואים הצופים בחו''ל ובארצות ערב. התשובה לשאלה אם זה מערער את בטחונם או מחזק את נחישותם תלויה כנראה בנקודת ההשקפה של השואל, אבל ההסטוריה מצביעה אולי על תשובה אחת די ברורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בני אדם נלחמים והורגים זה בזה מעידן אנשי המערות ולא מסתמנתת נטייה להגמל מכך. כך שנראה שאנשים הגונים חייבים לדון ב''אופציות'' כאלו ומסוגן. האלטרנטיבה היא להתעטף בצביעות קדושה נוסח זו שהתקשורת האירופית מטעימה אותנו במנות די גדושות בימים אלו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |