|
אני אשתדל לענות על כל אחת מהנקודות שהעלית בתגובה הזו, אבל אני חושב שבכך אסיים את תגובותי בהקשר הזה. בכל מקרה – היה נעים ומעניין להתווכח איתך: אני לא מטיף בכלל, אבל אני מסכים איתך שלימודי ההיסטוריה במערכת החינוך הישראלית לקויים מיסודם. צריך ללמד כך שהילדים יראו שילוב של האירועים והתהליכים שעברו על עם ישראל עם ולצד האירועים שעברו על העולם כולו. אני מסכים עם כל מילה. אני לא בטוח שהדגשים אינם מידתיים אבל נכון, אני חושב שהוראה צריכה לשרת מטרה גדולה יותר מאשר רכישת ידע. ונכון, אני רואה לנגד עיני תלמידים שלומדים היסטוריה כחלק מתהליך רכישה של ערכים ובנייה של תפיסת עולם פוליטית. ניתן וצריך לעשות את זה מבלי להיגרר לחרדה המטומטמת מפני הטפה של מורים "שמאלנים" או "ימניים" או כל תוית מטופשת אחרת. מזה כשבע-עשרה שנים אני מלמד היסטוריה, ספרות ואזרחות, דעותי הפוליטיות מעולם לא היו סוד בפני תלמידי ואף אחד מהם לא יוכל לומר שהטפתי לעמדה כזו או אחרת. ללמד היסטוריה ואזרחות מבלי לגעת באקטואליה זה קשקוש, אבל אין ולא צריך להיות לכך קשר להטפה פוליטית או לצד כזה או אחר במפה הפוליטית הישראלית – פוליטיקה ותפיסת עולם פוליטית זה הרבה יותר מזה. אני יודע שאני חלק ממיעוט, לפעמים אני סובל מזה ולפעמים אני ממש נהנה. אשר להיסטוריה מבית מדרשם של אלי ישי, ליברמן או אלדד – זה יקרה לא משום שאני מבטא עמדות מיעוט כאלו ואחרות. זה יקרה משום שרוב האנשים פוחדים ממה שהם לא רגילים אליו ומבחינת רובם לחשוב פשוט כואב מדי. אינני חושב שס. יזהר התייאש מהתוצאות הזעומות, כדבריך. אני חושב שהוא הרחיק ראות והתחיל לפחוד מהתוצאות של חינוך אידיאולוגי שהופך לאינדוקטרינציה. כבר ב"השבוי" ו"חירבת חיזעה" אפשר לראות את תחילתו של הפחד הזה. למרות שאלו סיפורים ציוניים לעילא ולעילא, ולמרות שהוא מצדיק בהם את עוולות המלחמה, הוא ראה לאן זה הולך וכבר אז התחיל להבין את כובד משקלו של החינוך, בעיקר הקיבוצי, ואת השפעתו על תפיסת עולמם של הציונים הצעירים שעוד יבואו ויקבלו את המדינה כמובנת מאליה. מעבר לכך, הוא התחיל לראות את נזקו של "כור ההיתוך" הבן-גוריוניסטי ואת השפעתו. אסור לשכוח שאמירותיו על חינוך נאמרו בשנות הששים המוקדמות. זה נכון שנושא השואה מזמין מניפולציה רגשית וקל מאד, אפילו בהיסח הדעת, להגיע ממנו לאינדוקטרינציה פוליטית. אבל גם כאן אני חייב לחלוק עליך – אי אפשר "להעביר באופן מדויק והיסטורי את פירטי העובדות" בלבד. מעבר לזה שהתלמידים (בעיקר החכמים שבהם) יורידו לך את הראש אחרי רבע שעה של הרצאה עובדתית שכזו (יותר מעניין להוריד למורה את הראש מאשר למות משעמום), זה גם לא נכון באופן עקרוני ללמד כך. כל מורה שעיניו בראשו וליבו נמצא במקום הנכון (ועדיין פועם) יאמר לך שהוראה היא רק כלי לחינוך. אי-אפשר ולא נכון ללמד מבלי חינוך. ואשר לעניין הספציפי של הוראת השואה - אפשר גם אחרת ויש מקומות שבהם עושים את זה ואפילו עושים את זה טוב. למשל, המרכז לחינוך הומניסטי שליד מוזיאון "בית לוחמי הגטאות". הם לא נוסעים לפולין, הם עוסקים בלמידה והסקת מסקנות מוסריות וחברתיות מהשואה בפרט וממלחמת העולם השניה בכלל. הלמידה מתבצעת בקבוצות מעורבות של נוער יהודי וערבי, משום שהדגש הוא הבנת האחר וסובלנות כלקחים היסטוריים. כלומר, אם רוצים להשקיע בכוח אדם מיומן, בתוכניות שהושקעה בהן חשיבה ובעבודה יסודית לאורך זמן אפשר להימנע מהמלכודות שאתה מונה. אלא שהנכבדים, גאוני הדור, עוקרי ההרים ומתפלפלי הפילפולים, האדונים ישי, ליברמן ואלדד לא בדיוק אוהבים את זה ולכן זה לא חלק מהמערכת. אני מסכים איתך רק חלקית. נכון שאי אפשר ללמוד מההיסטוריה במובן של "אם היה ככה וקרה ככה אז בפעם הבאה שזה יהיה אותו 'ככה' נדע מה לעשות". זה בלתי אפשרי. אבל לקחים מוסריים, הבנה של תופעות חברתיות או פסיכולוגיות, תובנות ומסקנות לגבי יכולתו של יחיד לפעול ולהשפיע, הדגשת המהות העמוקה של נקודות מפנה בהיסטוריה או בחיי אדם – כל אלו (ורבים אחרים) הם נושאים חשובים שלדעתי כדאי להעביר את תוכנם לבני-נוער. ההיסטוריה, בהיותה סיפור מורכב, מעניין, לפעמים ממש מרגש ובעיקר – פרקים ממנה מרכיבים את הזהות של הלומדים ובכך מקרבים אותה אליהם – היא כלי מצוין לחינוך שמקנה את הערכים והתובנות הללו. ההבדל היחידי הוא כמותי / טכנולוגי. ביאפרה, רואנדה וסרביה היו ניסיונות השמדה מכוונים שבהם הרוצחים פעלו במסגרת האפשרויות הטכנולוגיות שהיו זמינות בזירה. השואה הארמנית "נכשלה" גם היא בשל בעיות טכנולוגיות-ארגוניות של התורכים. זה נכון שהגרמנים היו יותר מסודרים והמנגנון שלהם תיפקד טוב יותר. זה גם נכון שהעובדה שמשאבים הופנו להשמדה במקום ללחימה, גם כאשר גרמניה הייתה כבר על סף הפסד במלחמה נראית, במבט לאחור, כסוג של טירוף מערכות. אבל זה לא אומר שום דבר על הכוונה או על המוטיבציה של בני ההוטו לרצוח את כל בני הטוטסי. אני מסכים איתך ש"לא הגיע לנו" והשואה לא הייתה עונש על כך שלא התנהגנו יפה. אני גם מסכים איתך ששנאת הזר באירופה היא ארוכה, יסודית, הופנתה אל היהודי כ"זר" אולטימטיבי במשך הרבה שנים ואי לכך השואה לא הייתה מקרית. אולי גם צודקים אלו שטענו ב"ויכוח היסטוריונים" ששואה יכולה הייתה לקרות, מכל ארצות אירופה, רק בגרמניה. אבל, ואני יודע שלרוב הישראלים קשה לשמוע את זה – השואה נגמרה. וכל עוד לא נוכל להגיד את זה לא נוכל להגיע לארץ ישראל ולהקים מדינה כי נישאר עדיין בגטו. אנחנו חלק מהעולם במובן הטכני, הכלכלי, אולי אפילו, בחלק מהמקרים, התרבותי. אבל אנחנו מתייחסים אל עצמנו כאל טובים יותר, כאל "קורבנות שמותר להם", כאל מי שעומדים מעל לכל משפט, חשד או ספק. ואנחנו מחנכים ילדים לעמוד דום בצפירה בלי להבין מה היה שם חוץ מאשר "הרגו אותנו ובסוף היה מרד בגטו".
|
|