|
||||
|
||||
אני מניח שיאיר מקפיד שהנושאים הללו לא יפתחו חיים משל עצמם אלא יהיו קשורים באופן מאד הדוק למלחמת העולם השניה ולמישטר הנאצי. אחד מכשלונות לימוד השואה הוא תפיסתה על ידי חלק מהתלמידים כנושא שלם ועומד בפני עצמו; לא מה שהיא היתה באמת: חלק מהזוועה הכללית שנקראת מלחמת העולם השניה שאיפשרה למעשה את ביצוע המאמץ להשמדת יהדות אירופה. |
|
||||
|
||||
שימו לב לבחירת המילים: "ביצוע המאמץ להשמדת יהדות אירופה". יענו, הנאצים התאמצו. היה להם קשה. והם הצליחו רק ב90%. מסכנים. באמת כדאי להתחבר לנאראטיב שלהם. |
|
||||
|
||||
מה בדיוק כואב לך בניסוח שלי? שהוא ניסוח ביורוקראטי? בכוונה ניסחתי את הדברים בצורה מאד לא מקובלת וקצת מרוחקת וקרה. אין בניסוח הזה שום אינדיקציה לאדישות האישית שלי כלפי מלחמת העולם השניה בכלל והשואה בפרט. אני קשור לשואה בקשר מישפחתי לצערי ולא רק בגלל שעסקתי בה הרבה ולעומק. |
|
||||
|
||||
בסדר, אבל אני לא טוען שהנושאים הללו לא "קשורים באופן מאד הדוק למלחמת העולם השניה ולמישטר הנאצי". בודאי שהם קשורים. אני טוען שאתה ויאיר הייתם רוצים להחליף אינדוקטרינציה לאומית (כללית משהו וללא כיוון מחנאי בולט) שלכל הפחות הסתמכה על עיקרי דברים באינדוקטרינציה מטעם המחנה הליברלי-קוסמופוליטי המסתמכת על זוטי דברים. איך אחרת אפשר להסביר את העלאתו לדיון של החוג של קרייזאו (מולטקה ויורק פון וארטנבורג) שלא היה אלא חוג של אריסטוקרטים צבאיים, מנהליים וכנסייתיים ש"חטאם" העיקרי היה שהחליפו מחשבות (בעיקר על עתיד גרמניה שלאחר היטלר) וזאת ע"פ דבריו של מולטקה עצמו? אני מניח שהסתייגות מן החריגות המוסריות של הנאצים היתה חלק מן האג'נדה של אותו חוג אליטיסטי, אבל איך אפשר להעמיד חוג בית אריסטוקרטי זה כבעל משקל מול פרוייקט השמדה תעשייתי של מיליוני בני אדם שהתבצע בפועל? |
|
||||
|
||||
המישפט האחרון שלך שלח אותי לעבור שוב על המאמר. יאיר רובין אינו מעמיד את החוג של מולטקה ווארטנבורג מול פרוייקט ההשמדה. "מעטים התלמידים הישראליים המכירים את שמו של פון־שטאופנברג"- זה מה שיאיר רובין כתב בהקשר הזה. היכן כאן בדיוק ההעמדה מול פרוייקט ההשמדה? באופן כללי אני מסכים עם מה שיאיר כתב ונכון, הוא טוען ואני מסכים עימו שהצד האנושי נבלע בתוך הצד הלאומי ובהרבה מיקרים הלאומני. ב-1990 נסעתי בפעם הראשונה לבדי לפולין ובדרך למטוס יצאה מתוך האוטובוס קבוצה של נוער דתי לאומי- בנתב"ג- הניפו דגל כחול לבן ענק וצעדו אחריו למטוס. זה היה המסע שלהם לפולין- להפגין-אנחנו פה. המסר הזה איננו אופייני רק להם. צר לי אך אינני רואה שום ערך במסע במסע של הפגנת לאומיות. |
|
||||
|
||||
להסתובב עם דגל הלאום בהפגנתיות. גועל נפש. מזכיר לי תהלוכות עם דגלי פלסטין באוניברסיטת חיפה. |
|
||||
|
||||
להסתובב עם דגל הלאום איננו גועל נפש אבל ללכת את 20 המטרים שבין האוטובוס למטוס (זה היה לפני היות נתב"ג 2000) במצעד עם דגל גדול מתנופף זה לפחות מגוחך. |
|
||||
|
||||
הדגלים היו החלק במסע שהכי אהבתי: חשבתי שאילו היה מרדכי אנילביץ זוכה לראות את דגל ישראל והחולצות השומריות באנדרטה בתחנת הרכבת בוארשה, הוא בוודאי היה שמח. "ומצעדינו עוד ירעים - אנחנו פה!" |
|
||||
|
||||
ומה רע בכך ש"מעטים התלמידים הישראליים המכירים את שמו של פון־שטאופנברג"? (לפחות לפני הסרט ההוליוודי). פון שטאופנברג יותר מן המשתתפים האחרים בקשר ה-20 ביולי היה אדם שמרן בעל דעות מוסריות ודתיות שהחריגות המוסריות של ההיטלריזם הפריעו לו למן ההתחלה. יחד עם זאת, אצל חבריו וגם אצלו הקשר היה המשך הגיוני לסכסוך המתמשך בין היטלר וצבא המפלגה שלו (הס"ס) לבין הממסד הותיק של הצבא הגרמני (הוורמכט) שראשיתו עוד בסילוקם של בלומברג ופריטש (לפני המלחמה) והמשכו במסכת הפיטורים וההדחות שאין לה סוף של היטלר מול מפקדי הוורמכט. מספר המשתתפים בקשר היה קטן, מספר אלו שהיו מעורבים היה גדול הרבה יותר. צריך לזכור שהיו אלו בכירי הממסד השמרני והצבאי שהעלו את היטלר לשלטון, לא עשו דבר כאשר נדרשו להישבע לו שבועת אמונים אישית (במקום לאומה ולחוקה, פרשת ה-Reichswehreid ב-1934) והעזו לפעול נגדו פיזית רק כאשר הוברר שהוא מוליך את גרמניה לתבוסה צבאית ולחורבן. הרצחנות ההיטלראית נגד גרמנים ויהודים ואפילו הפעילות הנאצית האנטי-קלאריקלית לא היו סיבה מספיק טובה להפרת שבועתם. המפלות בסטלינגרד וקורסק והנחיתה בנורמנדיה נדרשו לכך. אם רוצים להציג לתלמיד את נושא חובת האזרח לעמו ומדינתו מול חובתו למצפונו, האם לא עדיף להציג זאת באמצעות גאנדי שהפסיק את המרד ההודי בגלל הרג של חיילי הראג' לאחר הטבח באמריצאר ואיים להרעיב עצמו עד מוות אם לא יפסקו הפגיעות במוסלמים של דלהי מאשר באמצעות הרוזן אשר בסופו של דבר מה שעמד לנגד עיניו היה טובתה של גרמניה? |
|
||||
|
||||
בודאי שעדיף. לשטאופנברג אין חלק משמעותי בלימודי השואה ומלחמת העולם השניה. לאמיתו של דבר החלק הוא יותר קוריוזי. אינני מבין מדוע אתה עוסק בכל הפרשה הזאת? היא חלק לא חשוב במאמר של יאיר רובין. |
|
||||
|
||||
לדעתי תפיסה זו של השואה כנושא העומד בפני עצמו אופיינית לרוב מוחלט של התלמידים, והיא נובעת - בנוסף לצורת ההוראה - גם מהאתוס הישראלי-יהודי המתאר אותה כך, וגם מכך שהם מציינים את יום השואה בכל שנת לימודים עוד הרבה לפני שהנושא נלמד במסגרת שיעורי ההיסטוריה. |
|
||||
|
||||
אני מסכים. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |