השאלה האם הגבלה קלורית מאריכה חיים בבני אדם היא שאלה פתוחה למיטב ידיעתי. יש כמה עדויות עקיפות לכאן ולכאן.
לגבי המצגת (קישור ראשון), הטעות המתודולוגית לדעתי (בהקשר לשאלה שלנו) היא שהחוקר בודק את תוחלת החיים של אנשים זקנים ובתת משקל. זו לא אינדיקציה טובה מספיק לצריכת הקלוריות שלהם בגיל צעיר יותר, אלא יכול להיות סימפטום של בעיה כל שהיא.
הבעיה הזו נפתרת חלקית במאמר (קישור שני), אבל עדיין יש התייחסות למשקל (ליתר דיוק BMI) ולא לצריכת קלוריות. הנטיה הגנטית לרזון (ובמקרה של רזון קיצוני, אני מניח שגנטיקה היא הסיבה העיקרית, ואנורקסיה רק מזנבת בשוליים) לא בהכרח מקבילה לצריכה מופחתת של קלוריות. להפך, רוב האנשים הרזים שאני מכיר הם בעלי חילוף חומרים מהיר, אורך חיים פעיל יחסית ולכן גורמים לעצמם הרבה נזקים בגלל מטבוליזם גבוה. להבדיל, אדם רגיל שרועב יהיה פחות פעיל, ויגן על הדנ"א המסכן שלו בעצלנותו (אני קצת מגזים, מדובר גם בהרבה מנגוני הגנה שמופעלים).
בקופים זה כנראה עובד גם בזבובים, חולדות, עכברים (רוב הסוגים) ותולעים. אני לא חושב שאנחנו כל כך מיוחדים בהקשר הזה, ולכן מניח שזה יעבוד גם אצלנו.
מסקנה: אם אתה רזה באופן טבעי, זה גנטי ורע לך, תתאמץ להשמין. אם אתה במשקל נורמלי, תתאמץ לרזות, אולי זה יאריך את חייך (די ידפוק, אבל יאריך). בכל מקרה הכל לא בסדר.
|