בתשובה לאיציק ש., 15/11/08 23:39
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני סבורה שביצעת כאן דילוג רטורי מסויים. ארנדט בסיפרה לא טענה שאייכמן אינו אחראי משום שהוא היה רק מתאם פעולות, אלא (שוב מאותו מקום): "the Final Solution did not really apply to the Eastern occupied territories," הפיתרון הסופי, זה ליהדות המערב. האוסטיודן לא קשורים לועידת ונדזה. אותם ממילא רצחו במסגרת ההרג הכללי במזרח אירופה.ואני לא מתווכחת עם זה שעמי מזרח אירופה נחשבו בעיני הנאצים כנחותים, ושמתוך הנחה זו הנאצים השמידו יצירות אמנות, הרבה כתובים וגם הרבה בני אנוש. אבל ההפרדה בין הפיתרון הסופי ליהדות מזרח אירופה היא בעייתית. חוצמזה: א. גם אני כמו טווידלדי הבנתי שארנדט נוטלת אחריות מאייכמן שאותה היא מטילה על חברי היודנרט, וכל יהודי שבא איתו במגע (אם רק היו אומרים מילה... אבל אף אחד לא פצה את פיו - לפי ארנדט) ב. השאלה בתגובה 495984 היתה רצינית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אינני יודע באיזה הקשר כתבה ארנדט את המישפט שהבאת. אני מרגיש שאינני יכול להשתתף כאן בדיון כי אינני זוכר מספיק טוב את הספר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי הלכת רחוק מדי בפרשנותך לגבי אהרנדט. אני לא זוכר שום הפרדה שהיא עשתה בין יהודי המערב ליהודי המזרח. אהרנדט טענה כל מיני טענות, לא כולן תלויות זו בזו ולכן לא תמיד מוצדק לנסות לארוג את כל טענותיה לאריג אחד. א. טענתה החשובה ביותר של אהרנדט היתה לגבי הבנאליות של הרוע. היא טענה שלא היה שום מאפיין מיוחד של רוע אבנורמלי באישיותם של המוציאים לפועל של השואה. עד כמה שאני זוכר טענה זו לא הגיעה להבשלה תאורטית מלאה בספר "אייכמן בירושליים" אלא מאוחר ביותר. מה שהיה בספר הוא הצגת אייכמן כאבטיפוס של הרוע הבנאלי. במילים אחרות אהרנדט מצאה את הפרוטאגוניסט שישא על גבו את התאוריה שהלכה והתפתחה אצלה. ב. הנאראטיב של אייכמן, לפיו היה מבצע נאמן ו"מצפוני" של הוראות שאחרים הגו ותו לא, היה מושלם לצרכיה התאורטיים של אהרנדט ולכן התעלמה והדחיקה לחלוטין את האפשרות שאייכמן פשוט משקר כדי להפחית את מידת אחריותו למה שעשה. את ההתעלמות הזאת אפשר לזקוף לזכות התביעה ה"בלתי משכנעת". אך לאור העובדה שגם כך הוכחו כזביו וסילופיו של אייכמן בפניו שוב ושוב, הייתי אומר שיותר מכל היה כאן סוג של wishful thinking מצידה של אהרנדט. ג. יחד עם זאת חייבים לציין שהתאוריה של אהרנדט לא חייבה את זיכויו של אייכמן מאשמה כזו או אחרת. כל מה שהיה צריך היה לחקטין את חשיבותו ואת מידת עצמאותו ובכירותו. ד. כאמור איני זוכר שאהרנדט הפרידה בין יהודי המערב ליהודי המזרח בשואה, הגם שזה עשוי להשתמע מסיכום דבריה. אני זוכר במפורש שהיא טענה שאייכמן היה משקיף פסיבי לחלוטין בעת חיסולה של יהדות בריה"מ (כולל מז' פולין שנתפסה ע"י הסובייטים ב-39). הפעולות האלו בוצעו ע"י האיינזאץ גרופן שהיו חלק מן הס"ס הקרבי. אהרנדט טענה שאייכמן שהשתייך לס"ס העורפי (משטרת המפלגה) שהיווה יחד עם משטרת הפנים את משטרת המדינה (הגסטפו או הRSHA), לא יכל להיות מעורב באופן פעיל בפרשה הזו. איני זוכר, אך יתכן שהיא טענה גם שסמכותו היתה מוגבלת בשאר פולין (תחומי שלטונם של הנס פרנק וארתור גרייזר). את מעורבותו של אייכמן בסלובקיה, בולגריה והונגריה לא היה ניתן להכחיש. ה. המשפט שצטטת רק מוכיח שאהרנדט "סידרה" את רצח יהודי מז' אירופה כחלק של רצח כללי של עמי המזרח שתכננו הנאצים. את רצח העמים הכללי הזה ראתה אהרנדט כמשהו שאינו חריג בהיסטוריה האנושית (ומכאן הבנאליה וכו'). אין בכך כדי להוכיח שאייכמן היה אחראי אך ורק לרצח יהודי המערב. טענה זו היתה בלתי אפשרית משום שאייכמן לא הכחיש את מעורבותו במז' אירופה וגם לא שירתה את התאוריה של אהרנדט. האם אייכמן היה אדם אפור ובנאלי במזרח ומרצח פסיכופט אבנורמלי במערב? ו. לסיכום אהרנדט לא ניסתה לנקות את אייכמן מפשעיו במזרח או במערב. מה שהיא נטתה להראות היה את מידת הפסיביות וחוסר מרכזיותו בכל פשעיו. בשביל אהרנדט, אייכמן היה "כל-אדם" שביצע בלא מעורבות אישית את הפשעים האיומים ביותר פשוט מן הרצון להשביע את רצון הממונים עליו ולהתקדם בתפקידו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגובות שלך תמיד מעניינות. אפשר לבקש שתשאיר רווח בין סעיפים כדי להקל על הקריאה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן בודאי. אני פשוט שוכח מדי פעם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אהרנדט טענה כל מיני טענות, לא כולן תלויות זו בזו ולכן לא תמיד מוצדק לנסות לארוג את כל טענותיה לאריג אחד." במילים אחרות ארנדט כתבה טיעונים מורכבים במשפטים ארוכים. ולכן גם האופן שבו אתה מבין את דבריה מהווה לא יותר מפרשנות. מה שחסר בפרשנות שלך הוא ההתייחסות לעובדה שבלפחות מחצית מן הספר ארנדט אינה מתייחסת לאייכמן כלל וכלל, אלא אל אירועי השואה והתנהלות הקהילות היהודיות במהלכה. א + ב + ו. צריך לזכור שארנדט התרחקה מן המושג "הבנליות של הרוע", שאותו למעשה הציע בעלה בתור כותרת "תופסת". היא התנגדה לפרשנות של ספרה כסיפור על "כלאדם". ג. לא טענתי שאנדט קראה לזיכויו של אייכמן (היא גזרה עליו גזר דין מוות בסוף הספר). היא בנתה אבל כתב אישום נגד ההנהגות היהודיות השונות. ד. ההפרדה שארנדט עשתה בין יהדות מזרח אירופה למערבה ניכרת בכל חלקי הספר: בנטיה להזכיר את הזהות המערבית לצד תכונות חיוביות והצמדת תיאורים סטראוטיפיים לדמויות מזרחיות (מה שמגיע לפעמים לגרוטסקה, כמו בתיאור היודנרט של לודג')1 וגם בתיאור מדרג של השואה כשפעולות העזרה מיוחסות לעמים המערביים והזוועה האמיתית למזרח. אולי זה לא כל כך בולט לעין בגלל שזה טיפוסי לדורה, לדור שבא אחריה ואולי (לצערנו) גם לדור שבא אחריו. היא הלכה עם זה צעד נוסף וטענה (בשני מקומות נוספים לזה שהבאתי כאן) שרצח העם של יהדות המזרח למעשה היה נפרד מרצח העם של יהדות המערב. ה. שוב, העומד במרכז כאן הוא לא הנאשם אייכמן אלא התיאור הכרונולוגי של השואה. והצעד שבו היא טוענת שההחלטה על הפיתרון הסופי נגעה ליהדות המערב, משום שחיסול יהדות המזרח החל קודם. אגב, הטענה של ארנדט היתה שהפוליטיקאים במדינת ישראל שילבו את השואה בתוך שרשרת היסטורית של אסונות העם היהודי, ושהשואה, בתור אירוע אוניברסלי, הוא אירוע ייחודי. 1 גדעון האוזנר אגב לא היה יהודי גרמני בעיני ארנדט משום שבא מגליציה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני חייב להודות בגלוי שהאופן בו אני מבין את דבריה הוא בעיקרו פרשנות ובמידת מה גם בנוי על השערות וניחושים שקשה לבסס. ב. ''ההפרדה שארנדט עשתה בין יהדות מזרח אירופה למערבה ניכרת בכל חלקי הספר'' - כאן נשאר לעת עתה חלוקים לחלוטין. יתכן ועליי לקרוא את הספר שוב, אם כי נוכחתי בדיון כאן שיש לה כתבים מרתקים הרבה יותר. ג. אני זוכר את ''כתב אישום נגד ההנהגות היהודיות השונות'' בעיקר כטענה עקרונית נגד שיתוף הפעולה (מאונס כמובן) של מנהיגות יהודי גרמניה עם השלטון הנאצי ופחות כלפי היודנראטים למיניהם בגטאות ובמחנות (אותם נראה לי שהכירה פחות מקרוב). הטענה היתה שחלק מן ההנהגה היהודית ראה בטרור השלטוני הנאצי הזדמנות לחיזוק וייחוד העם היהודי (מעין ''פולק'' יהודי אותנטי גאה מול ה''פולק'' הארי המתחדש והאותנטי). עד כמה שזכרוני מגיע היא היתה הוגנת מספיק לזכור שהציונים לא היו הגורם החשוב ביותר בהנהגת יהודי גרמניה וחלקה את האשמה בין גורמים רבים (האורתודוקסיה הדתית, חסידי הזהות הגרמנית-יהודית-קוסמופוליטית, הרויזיוניסטים הפרוטו-פאשיסטים ואפילו לאומנים גרמניים פרופר). ד. אני משער ומאמין שאהרנדט התנגדה לשיתוף הפעולה הסביל הזה בזמן אמת. אבל עדיין הביקורת הזו נראית בעיני במידה רבה חוכמת בדיעבד והכאה על חזהו של הקורבן (זו בעצם מין וריאציה משונה של ''כצאן לטבח''). נדמה לי שזו גם ההשקפה שאמצה במשך הזמן גם הציבוריות היהודית בכללה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב. נכון, היא כתבה דברים יותר מרתקים. ג. אתה מתאר את שתי הנקודות שאני מאמינה שזיהיתי: 1. שיתוף פעולה רעיוני עם ההפרדה הנאצית בין ארים ליהודים (התיאור שלה של אירגונים ציוניים בהקשר הזה בכמה מקומות הוא בעייתי מאוד). 2. שיתוף פעולה של מנהיגי כמעט כל הקהילות היהודיות, וגם יחידים בודדים מתוך התקווה להנצל בזכות קשרים ואפליות. ד. ארנדט התבססה במידה רבה על רעיונות ושמועות שהיו נפוצים בתקופתה. מבחינה זו, הגישה הביקורתית שלה כלפי הקורבנות לא היתה חדשה. כאשר קוראים חלקים מן הדיון הסוער שהתפתח בעקבות ספרה בארה"ב, מוצאים בהתקפות עליה הרבה טיעונים כנגד דברים שהיא בכלל לא אמרה. הביקורת עליה שמשה בין השאר ככלי בשיח ציבורי להשתחרר מאותה הנטיה להאשים את הקורבנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא איננה היחידה בעלת השקפה כזאת; יהודה באוור הדגיש את האופי הפקידותי והסביבה השלווה שבה נוהלה המערכת וכך גם תיאר את הדברים כריסטופר בראונינג. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |