בתשובה להקריבו המקוטב, 23/12/01 16:57
 |
|
 |
||
|
||||
 |
פרגמטיות אינה תמיד עניין אובייקטיבי. יש בה עניין סובייקטיבי של ראיית התפתחויות עתידיות וגם הרבה מאד קשר לרצון הכלל. מדוע אמר הרצל: "אם תרצו אין זו אגדה" ? משום שרעיון של מדינה יהודית לא נראה אז לרבים, ככל הנראה לרוב היהודים, מעשי, והרצל ביקש להדגיש את העובדה שרצון חזק יכול להפוך למשהו מעשי גם דבר שאינו נראה כזה בעיני הרוב. הרעיון שההתיישבות בתל חי, בכפר גלעדי ובמטולה אז, בלב אוכלוסייה ערבית הייתה "פרגמטית", נשמע הגיוני בדיעבד כשאנו יודעים שהיא זו שקבעה את גבול מדינת ישראל בצפון. אבל האנשים שעשו זאת היו חריגים, ואני כמעט בטוח (יתקנוני ההיסטוריונים אם אני טועה), שהדבר לא נעשה בתמיכת רוב הישוב אז. תנועת ההתיישבות עשתה בעבר מעשים שנראו אז "לא פרגמטיים". אני מתכוון ל"חומה ומגדל", למשל, וגם לכך שכידוע, בן גוריון תמך בזמנו בתכנית טרנספר לערבים. האם גם ההתיישבות בבית הערבה ובכפר דרום הייתה "פרגמטית ? הרי הישובים האלה נפלו בסופו של דבר. לכן, בדיעבד אינה פרגמטית, אבל אי אפשר לחזות כל דבר מראש. היום תנועת ההתיישבות השתנתה והפכה ל"פרגמטית" ואת מקומה תופסים אחרים. סמלית אפשר לראות זאת למשל, בכך שבמחזורים האחרונים של יחידות מובחרות כמו סיירת מטכ"ל, אנשי "הכפות הסרוגות" עולים במספרם על אנשי ההתיישבות העובדת שהוו בעבר רובו ככולו של המרכיב האנושי בם. גם התסריט שבו אתה מצייר את האופן בו יתפתחו הדברים אם נחזור לעצמנו ונפסיק, כהצעתי, להיות "פיל מסומם", קשור בראיית העתיד, והוא שונה לגמרי מראיית העתיד שלי. אני חושב שרוב הכותבים באייל חשבו בעבר שרעיון אוסלו הוא מאד פרגמטי, ומסיבות פרגמטיות הביאו למצב של שפך דם חסר מוצא שאי אפשר לראות את קצהו. אני כ "לא פרגמטי" חשבתי תמיד רק מתוך כללי הגיון פשוטים (שהיו שונים כנראה מכללי ההגיון של תומכי אוסלו), שהרעיון הזה אינו יכול שלא להסתיים בחוסר מוצא ובאלימות גוברת (אוכל להוכיח זאת אפילו רק מתוך מה שכתבתי באייל בעבר). לדעתי עצם שכנוע האויב שאנו מוכנים לפעול בשיטות שלו, יגרום להפסקת הרג אזרחנו, משום שהוא מנסה לקדם את ענייניו ולא להתאבד. כפי שאמרתי פעם נכונות ההתאבדות אצל יחידים אצלם היא לצורך קידום הכלל, בדומה לכך שצעירים מוכנים להקריב את נפשם למען מדינתם. המטרה שלהם אינה למות. לכן, כפי שאני מעריך תוצאות של מהלך פעולה כפי שאני מציע, הדבר יביא להפסקת הרג האזרחים מיד אחרי האיום, בלא שיהיה צורך לממשו אפילו פעם אחת, בדיוק כמו שבמלחמה הקרה הייתה הרתעה בגלל הפחד מפני הנשק הגרעיני מבלי שהיה צורך להפעילו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
סיפור התגובות על מניעת ביקורו של ערפאת בבית לחם מדגים בזעיר אנפין את הנטייה להלך עלינו אימים אם חלילה נעשה מעשה מובן וטבעי, כזה שכל עם נורמלי היה עושה במקומנו. הרעיון לא לתת לערפאת לצאת מרמאללה לחגיגות בבית לחם הוא אולי מקרה ראשון שבו החליט שרון לעשות משהו שהוא עצמו חושב לנכון, מבלי להיכנע בסופו של דבר (בדרך כלל, כאילו מחוסר רצון) לרצונו של פרס. לדעתי היה המעשה הזה נכון במיוחד מבחינה הסברתית, משום שהעלה על פני השטח את צביעותו וחוסר פעולתו האמיתית של ערפאת כנגד הטרור. שרון אמר דבר כזה: "שניים מרוצחיו של שר בישראל נמצאים ברמאללה. אתה טוען כל הזמן שהרצח הזה נעשה נגד רצונך. שמותיהם של הרוצחים ידועים לך. מקום מושבם ידוע לך. אתה יכול בנקל לשים ידך עליהם. עשה זאת, כמו שהבטחת בנאומך ונתיר לך להגיע לבית לחם." דווקא ההד הציבורי הרב והתעניינות העולם הנוצרי בחגיגות בית לחם, נותנות הזדמנות להבליט את צביעותו וחוסר כנותו של ערפאת. אבל מה קורה אצלנו ? מייד מתחילה מחלוקת, והריב נעשה לא בחדרי חדרים אלא על פני השטח. התקשורת כהרגלה מסייעת לאויב. בראיון של יעל שטרנהל עם אבו עלא (או אבו ירד. או שם אחר), היא מקפידה לא להזכיר כלל את הנימוק הנ"ל, הכל כך בהיר ומובן, שבעזרתו מסבירה כל הזמן לשכת ראש הממשלה את מעשה האיסור, ונותנת לנציג האויב את הבמה לזמן שידור ארוך כדי שינהל את תעמולת האויב בטלוויזיה הממלכתית שלנו, מבלי להקשות עליו. יש איזה פחד מיסטי שנופל עלינו כל פעם שאנו מנסים לעשות משהו עצמאי. מתחילים לדבר על שיירות עממיות שיתחילו לנוע לעבר בית לחם (הרי ערפאת אמר ש "עם הגיבורים" לא ייכנע, והוא יגיע אפילו ברגל. ערפאת הגדול אמר דבר כזה. מוכרח להיות משהו מאחורי דבריו). אפילו עוזי ארד שהוא בכלל "מכוחותינו" (כלומר "מכוחותיי"), נגד המעשה הזה, ואומר שהוא לא יודע איך, אבל זה ייגמר רע . . . מחרה מחזיק אחריו גדעון עזרא, עוד מישהו "מכוחותינו", איש שב"כ לשעבר, שבטח מומחה גדול אף הוא ב "שיירות עממיות". וממשרדו של מיודעינו פרס, מתחילים להפעיל לחצים באמצעות הפחדה על נשיא המדינה (שהוא גם "מכוחותינו"), וזה מתחיל להפעיל לחץ על ראש הממשלה שישנה את החלטתו. ראש הממשלה נתון ללחץ גדול לא רק מבחוץ, שזה צפוי וברור (הואתיקן אמר שזה מעשה שרירותי. שרירותי. אוי ואבוי לנו. עוד מעט גם האל יפיל משהו על ראשנו בגלל זה), אלא גם מבפנים, ונשאר ממש בודד בשטח. אבל קורה נס, והוא לא נשבר. וערפאת נשאר ברמאללה ושום דבר מיסטי לא קורה. אבל אין לי ספק שהתוצאה העיקרית של כל הסיפור היא שיותר אנשים בעולם יודעים שערפאת לא באמת פועל נגד הטרור, כי דוגמה ברורה למחדליו, שבמקרה כל כך פשוט זה, הופכת אותו בעצם לשותף לרצח, הובלטה וצפה על פני השטח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אבו עלא או אבו ירד או שם אחר'' שאותו הזכרתי הוא בעצם סגנו של ערפאת אבד רבו. ראיתי בטלויזיה שוב את אותו פרצוף עם אותו שפם, והפעם החלטתי לזכור את שם. אגב, יש לי כמה דברים לומר גם על אניית הנשק שנתפסה, אבל ''האייל'' מתעלם מהאירוע. כפי הנראה נרדם . . . |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |