 |
|
 |
||
|
||||
 |
דומני שהכותב בחר במודע או שלא במודע לכתוב בלשון רכה במיוחד. אולי כדי לא לפגוע באיש זה או אחר, שאינו ראוי לכך. יחד עם זאת, ריכוך הנוסח מטשטש את אחת הנקודות העיקריות בדיון זה. העורך הספרותי, מלבד תפקידו כפקיד של ההוצ"ל, הוא לעיתים קרובות גם שותף בכיר במפעל הספרותי של יצירת הספר. עורכים ספרותיים רבים השפיעו כל כך על הספרים שערכו, עד שראוי לחשוב עליהם כעל שותפיו של היוצר למעשה היצירה. עורכים כמו מקס ברוד (אצל קפקא), קלויזנר, לאה גולדברג, דן מירון, פרי תרמו למעשה הספרותי תרומה (לרוב אנונימית) שערכה לא ישוער. לבטח יש עוד רבים ששכחתי וכל אלה רק אצלנו. נדמה לי שקראתי שכתיבתו של המינגווי הצעיר היתה גרועה כל כך שבסיפוריו הראשונים שהתפרסמו העורך היה ראוי למעשה לתואר של מחבר-שותף. המינוי של רואי חשבון ויתר יוצאי חלציו של הממסד הביורוקרטי (והעיתונאי?) לעורכים ספרותיים הוא גם פגיעה ביצירה הספרותית שלנו ומשול להפרטה של שירותים ציבוריים. אחרי הכל העורך הספרותי אינו רואה החשבון ומנהל המכירות של היוצר. לכל הפחות הוא אינו זה בלבד. אני מניח שרם אורן או עמוס עוז לא מחפשים משרת עורך בהוצאת ספרים, אבל סבורני שסופרים רבים ישמחו להתפרנס כעורכים ספרותיים במקום להתבזות ברדיפה אחר מילגות ומענקים שטרחתם (ומחירם) מרובה ושכרם מועט. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
באמת בחרתי להשתמש בלשון פחות פסקנית, בעיקר מפני שהזכרתי שמות של אנשים שאני לא יודע את הביוגרפיה שלהם במלואה (אולי חלקם בכלל באו מהספרות?), וממילא רציתי להדגיש את העניין העקרוני ולא האישי. כך או כך, אני מסכים מאוד עם דבריך. לעורך הספרותי יש תפקיד משמעותי ביצירתו של סופר - היקף האינטראקציה אולי משתנה, אבל אין ספק שהתפקיד הוא יצירתי ולא סתם ניהולי. ובאמת, ההסתכלות עליו כעל תפקיד עריכתי בעיתון, שהוא טכנוקרטי במהותו, עלולה כמו שציינת לפגוע ביצירה הספרותית שלנו. מעניין למה לא מגייסים סופרים לתפקידי עריכה - אולי מפחד שהם יבצעו אותם טוב מדי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צרויה שלו היא עורכת בהוצאה של רם אורן. שמעון אדף עורך ספרי מקור בכתר. לבטח יש עוד אי אלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי שניים מהספרים החינוכיים של רם אורן - "ימים אדומים" ו"המטרה תל אביב". שני הספרים מרתקים בשעת הקריאה וגם ממלאים את תפקידם החינוכי. משהו בכל זאת הפריע לי, ולבסוף הגעתי למסקנה: שניהם כתובים בסגנון של כתבה עיתונאית - משלבים סיפורים אישיים אמיתיים למדי עם קטעים עיוניים לא-ספרותיים. אלה לא רומנים היסטוריים, כי הם לא ממש סיפור עלילה. מצד שני הם יותר מרתקים מספרי עיון סתם. בסך הכל הסגנון העיתונאי משיג את המטרה בצורה מצויינת. ואם אמצא את "לטרון" אקרא גם אותו. ספרים אחרים של רם אורן לא עניינו אותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פוקנר המוקדם זכה לעריכה יסודית ביותר. FLAGS IN THE DUST פורסם בתחילה בגרסה ערוכה ומקוצרת כ-SARTORIS ויותר מאוחר הוציאו אצ המקור כפי שהוא. לטענת מרצה שלי זו טעות כי הגרסה הערוכה גם טובה יותר וגם זכתה בסופו של דבר לאישור הסופר. יש ויכוח גדול בקרב טקסטולוגים איזו גרסה "קובעת": זו שנמצאה בעליית הגג לאחר מות היוצר או זו שנערכה ופורסמה באישורו. אם רם אורן אינו עורך ספרים זה רק לטובת הציבור כי הוא אינו כותב ספרות של ממש אלא עיתנאות ספרותית. קראתי ספר אחד שלו ("קין" דומני) שהוא בעצם תסריט, חסר כל עומק שלשון יכולה לספק, סטראוטיפי לגמרי ושטוח כמו כדור הארץ בתקופה העתיקה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |