בתשובה לריקי, 23/12/01 10:36
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא יודע, הייתי פעמיים בגרמניה, אחת מהן הייתי שם פחות או יותר לבד, ולא הרגשתי שום חשש (חוץ מבאלכסנדרפלאץ, שם ישבו חבורה גדולה למדי של מה שעשוי להיות ניאו-נאצים ועשוי להיות סתם חוליגנים - אבל החשש שלי מהם לא היה שונה מהחשש שלי מערסים בארץ). למעשה, במקרה אפילו גיליתי נחמדות נפלאה בקרב מספר גרמנים כאשר התעלפתי בקרון U-bahn בברלין, וזוג גרמנים דוברי אנגלית נשארו איתי בתחנה אליה הוציאו אותי במשך כ-20 דקות, בהמתנה לאמבולנס (שכלל לא הייתי זקוק לו). אני לא זוכר אם ציינתי או לא שאני מישראל, אבל בכל מקרה, הם היו מאוד נחמדים אלי ולא חששתי לרגע. אבל זה אני, ואני מתעלם מאנשים עם חזות מזרחית ומעילים תפוחים באמצע המדרחוב של ירושלים. אני אפאתי לעולם סביבי. היסטוריה של נטיות אובדניות עושה את זה לבן-אדם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני איתך, מבחינות מסויימות. אני דווקא לא אפאתי, במיוחד לא בחו"ל. יש לי נטייה להתענג על כל רגע, על כל דבר, על כל אוכל ועל כל מגע אנושי. אני אכול קנאה (סתם, צביעות. אני שמח מאוד בחלקי) בכל האנשים שמגיעים כל כך מהר לאבחנות חדות כתער על עמים שונים במהלך טיולים. אני לא מדבר אפילו על אנטישמיות: אלו קרירים, אלו נחמדים, אלו חמים אבל לא יעילים, אלו עצלים... בשבילי, עד כה, כולם היו בסדר, ודי דומים (ויותר סימפטיים מהישראלים. כמובן, אני לא אובייקטיבי. וגם את הישראלים אני איכשהו מחבב, בגבולות מסויימים). החיים טובים כשאתה תייר. המדגם הלא מספק שלי: ארה"ב, קנדה, אנגליה, סקוטלנד, גרמניה, צרפת, אוסטריה, שוויץ, איטליה (ושטיקלע פולין ויוון, לא ממש נחשב). אבל באמת, אני לא משוויץ בזה. די סביר בעיני שיש מן האמת ברבות מהאבחנות הללו, ושחסרונם אצלי נובע מסוג של חוסר רגישות. הזכרתי אוכל כתגובה לדבריו, בדיון אחר, של ליאור גולגר על האוכל האיטלקי. מעולם, מעולם לא חשתי שיממון קולינרי בחו"ל, אפילו לא באנגליה. נדירים מאוד היו המקרים שבהם נאלצתי להדרדר לאכול משהו שלא סיקרן אותי, לפחות. ובשבילי לאכול משהו מסקרן זה תמיד שווה, גם אם בסוף הוא לא מי יודע כמה טעים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כמה ימים היתה פה צלחת מלאה במין פירות מוזרים שאחד העובדים הביא מטייוואן. מסקרן ככל שיהיה, דבר כזה מסריח כנראה לא אכלת מימיך ועם קצת מזל גם לא תצטרך לאכול אף פעם. לא העזתי ממש לנגוס באף אחד מהפירות הללו, אך ריחם היה שילוב מהמם חושים של ניחוחות מחדר ההלבשה של קבוצת כדורגל בשיא הקיץ יחד עם ניואנסים מהביוב הזורם בצידי הכבישים בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב (ונזרוק פנימה גם אזכור קל-שבקלים של ריח השירותים של נסראללה, כדי שגם מיכאל יהיה מבסוט). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פירות מוזרים מאוד: בסינגפור נתקלתי בפירות בגודל דינוזאורי. רובם, כמובן, פירות טרופיים. מי שלא ראה גויאבה בגודל אבטיח לא יבין על מה אני מדברת. מוטאציות. וחזרה לנושא האנטישמיות: בצרפת, למשל, היהודים שומרי המסורת נוהגים לחבוש כובעי בייסבול במקום כיפות. התוצאה: גלוחי הראש למדו שכדאי להציק לחובשי כובעי בייסבול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה אתה אומר דובי? שלא אכפת לך להתפוצץ? כי לא נראה בכלל שאתה אפאתי. להיפך. נראה שאתה *מאוד* פעיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה גורם לך להגיד דבר כזה? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |