בתשובה להיא, 17/10/08 18:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
שוב, אם את בוחרת לראות מצב בו צד א' חייב לשלם לצד ב', ואילו צד ב' לעולם לא חייב לשלם לצד א' אפלייה דווקא כנגד צד ב' - אז לא נותר לי אלא להאשים אותך בחוסר הוגנות. זה לא משנה אם הנימוקים למצב הזה הם דתיים-פרימטייבים. גם אם היה כתוב בחוק שאישה איננה בן-אדם אלא חיה, ולכן הגבר צריך לשלם לאישה ולעולם לא להפך - זו עדיין היתה אפלייה חוקית כנגד הגבר, ולא כנגד האישה. כי מה שחשוב זה מה קורה בפועל, ולא עד כמה מטומטמות ההגדרות. אני עדיין לא הבנתי מדוע מעמדה של מסורבת גירושין יותר חמור ממצבו של מסורב גירושין. על סרבני גט מטילים שלל עונשים (מזונות גבוהים, שלילת רישיונות מקצועיים, כלא). על סרבניות גט אין שום סנקציות. אני עדיין לא הבנתי מה, מתי ואיך גבר יכול להרוויח דבר כלשהו מנישואין כחוק. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"שוב," יהודי קשה הבנה. אני מבינה כבר שאתה לעולם לא תבין, אבל הנה הסיבוב הנוסף שביקשת: אתה מנסה לשכנע אותנו שאישה שרכושה הוא רכושו של הבעל היא אישה שרכושה אינו רכושו של הבעל. אולי תבין חוסר ההיגיון במה שאתה טוען אם אהפוך את המגדר במשפט (זה עשוי לעזור במקרה שלך). אם כן: "גבר שרכושו הוא רכושה של האישה הוא גבר שרכושו אינו רכושה של האישה". האם קפץ לך משהו לעין? "אני עדיין לא הבנתי מדוע מעמדה של מסורבת גירושין יותר חמור ממצבו של מסורב גירושין." קרא: ונסה לענות על השאלה בעצמך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלת תם: מדוע זה משנה ש"רכושה של האישה הוא רכושו של הבעל"? אם הבנתי נכון - מבחינה אופרטיבית, יש לה את כל הזכויות ברכוש שיש לבעל, ובמקרה של פרידה היא לוקחת חצי ממנו. אני מודה, לי זה נשמע כמו סמנטיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טענתו החוזרת של האייל האלמוני היא שהסכם נישואין יהודי במדינת ישראל הוא הסכם המפלה את הגבר משום שרק הוא נדרש לשלם תשלומי מזונות כל עוד הם בתהליך הפרידה. אני חוזרת ומסבירה שלפי החוק היהודי, כל עוד הם נשואים האשה חייבת לגבר את כל הכנסותיה, בעוד שהגבר חייב לה רק את ''שארה, כסותה...'' (הקטע עם ''עונתה'' די נגמר בשלב הפרידה). אישה לא נדרשת רישמית לשלם דמי מזונות, משום שרישמית רכושה שייך לבעל. כלומר, גם כשהיא חייה על הכנסותיה בלבד, זה נרשם בבית הדין כמזונות שהוא משלם לה. אז אני מסכימה עם האייל האלמוני שנישואים יהודיים בישראל הם לא שיוויוניים, אבל מי שבבסיס העניין מופלה לרעה זו האישה ולא הגבר. ''מבחינה אופרטיבית, יש לה את כל הזכויות ברכוש שיש לבעל, ובמקרה של פרידה היא לוקחת חצי ממנו.'' באופן עקרוני כל אחד זוכה לחצי מן הרכוש. אבל הסכם חלוקת הרכוש לא תמיד משקף חלוקה שכזו (זוהי אחת מהסיבות הרי שלפעמים במהלך הפרידה והגירושין מתקיימים קרבות כל כך מכוערים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אם עיקר (או אפילו כל) הרכוש הוא של האישה, הוא לוקח חצי ממנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אם עיקר (או אפילו כל) הרכוש הוא של הגבר, היא לוקחת חצי ממנו. נשמע לי דווקא שוויוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במובן הזה? בהחלט. העניין הוא שהאלמוני המיליטנטי טוען שרק הנשים לוקחות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האלמוני טוען שהחוזה בכללותו מוטה לטובת האישה, ואת זה אפשר להגיד גם אם החוזה הוא שוויוני בחלקו. באופן כללי, אם החוזה מוטה בסעיף מסויים לטובת האישה, אך הוא מוטה בסעיף אחר לטובת הגבר, קשה לדעת להיכן מוטה החוזה בכללותו. "היא" אמרה שיש סעיף בו החוזה מוטה לטובת הגבר: "רכושה של האישה הוא רכושו של הבעל" אני עדיין מחכה להתפתחות הדיון, אך נראה מהצד כי מדובר בסעיף סמנטי בלבד, ללא משמעות אופרטיבית, ולכן לדידי סעיף זה אינו מהווה 'איזון'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לדון אם האלמוני משום שהוא מתעלם בעקביות מכמה טענות מרכזיות שאני מעלה שוב ושוב. אבל אשמח להסביר לך את עמדתי. מה שאמור לאזן את הקביעה ההילכתית כי "רכושה של האישה הוא רכושו של הבעל" הוא הסעיף בו הגבר, מתוקף נישואיו חייב את כסותה ושארה של האישה. האלמוני טוען שחיוב הבעל במזונות מהווה אפליה כנגד הגבר. אני טוענת שזהו רק גורם מאזן לכך שכל עוד הם נשואים יש לו זכות על רכושה של אישתו. כפי שציינתי, אם בפועל היא חייה מהכנסותיה בלבד בלי עזרה מצידו, באופן "סמנטי" רשמי הוא משלם לה מזונות. עיקרון החלוקת הרכוש שווה בשווה הוא עיקרון שיוויוני. האלמוני מתעקש שהרכוש המחולק הוא לא רכושה של האישה. אם זה היה נכון אז זו באמת היתה אפליה נגד הגבר. אבל זו לא המציאות. החלק החשוב בטענותי הוא שהחוק היהודי נותן בידי הגבר אמצעים להפעלת לחץ על האישה בתהליך הגירושין. לאישה יש הרבה יותר מה להפסיד ממצב הביניים בו היא עדיין לא גרושה. אמצעי הלחץ הללו מופעלים לא רק לעינוי בריב ומדון, אלא גם להשגת יתרונות ממשיים בהסכם חלוקת רכוש. בית הדין הרי פוסק מזונות אישה רק במקרים בהם תהליך הגירושין מתמשך ומתמשך בשל מחלוקת. בניגוד לטענותיו של האלמוני קיימים סייגים רבים לסכום המזונות האמורים. אם יש להם משמעות ממשית, כלומר אישה מעוטת יכולת מקבלת כספים מגבר בעל האמצעים, המשמעות הנגזרת מכך היא שהצד החלש מקבל אוויר לנשימה במהלך המשא ומתן, ולצד החזק יש אמצעי אחד פחות לסחיטה. הסנקציות הקבועות בחוק כנגד סרבני גט (גברים שמסרבים לגט לפי תנאים שאפילו בית הדין הרבני שאינו מצטיין בחיבת נשים יתרה אישר), מעיד לדעת האלמוני על אפליה נגד גברים. אני סבורה שזו רק עדות לכך שרובם המוחלט של סרבני הגט הם גברים, ושסרבנותם מהווה בעיה שהמחוקק נאלץ להתמודד איתה. בניגוד לטענתו של האלמוני ניתן להפעיל את הסנקציות גם על נשים. העובדה שיש צורך באישור מיוחד לכך מעידה על שני דברים: מיעוט סרבניות הגט בפועל, והיותו של תהליך הגט המתמשך סנקציה כלפי האישה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"רכושה של האישה הוא רכושו של הבעל" או "כל עוד הם נשואים יש לו זכות על רכושה של אישתו": הזכות היא הדדית - בפועל, על פי החוק הישראלי - לשני הצדדים יש זכות על רכושו של הצד השני. לכן, מהפן הזה, חוזה הנישואין שוויוני: הבעל לא יכול (חוקית) לאסור על אשתו להשתמש במיקרוגל, בדוד-החימום או ברכב המשפחתי; מצד שני, הוא גם אינו יכול לעמוד לדין בגין "גניבה" או "שימוש ברכוש ללא היתר", כיוון שהוא נחשב לאחד מבעלי הזכויות על הרכוש. אין לאף אחד מהצדדים רכוש משלו - הרכוש הוא משותף. הזוג הוא יחידה כלכלית, כמו תאגיד או חברה בע"מ. מכאן, שסעיף זה בחוזה הנישואין הוא שוויוני. אם לומר את האמת, איני מבין כיצד קשורה ה"קביעה ההילכתית" לכאן: אנחנו דנים בחוק הישראלי. גט הוא מונח דתי, אך חלוקת הרכוש נעשית על פי החוק הישראלי. האלמוני טוען שמזונות יכולות להנתן רק מהגבר אל האישה. אם זהו המצב, הרי שמדובר בסעיף לא שוויוני אינהרנטית: אם הסעיף היה שוויוני, לא היו מציינים בו 'גבר' או 'אישה', אלא צד א' וצד ב'. מזונות אינן רכוש - הן קצבה. מחויב בהן כל מי שיש ביכולתו לתת קצבה: גם אדם ללא רכוש, אך עם משכורת של 6 ספרות יהיה מחויב בהן. השאלה היא כזו - אם נהפוך את המשפט שכתבת: "אישה מעוטת יכולת מקבלת כספים מגבר בעל האמצעים" ל"גבר מעוט יכולת מקבל כספים מאישה בעלת אמצעים" - האם מדובר במקרה קיים? האם אותו 'אויר לנשימה' יכול להנתן מצד האישה לצד הגבר? אם כן, מדובר בסעיף שוויוני. אם לא, מדובר בסעיף מפלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"גט הוא מונח דתי, אך חלוקת הרכוש נעשית על פי החוק הישראלי." גט ניתן בישראל על ידי רשויות דתיות ועל פי חוקי דת. במקרים מיוחדים בהם הדבר לא ניתן ההפרדה החוקית לא נחשבת "גט" אלא "התרה". מעבר לכך שלבית הדין הרבני יש סמכות לדון בענייני חלוקת רכוש, גם בית המשפט לענייני משפחה מחוייב לבסיס עקרונות דתי בגרושין. "האלמוני טוען שמזונות יכולות להנתן רק מהגבר אל האישה. אם זהו המצב, הרי שמדובר בסעיף לא שוויוני אינהרנטית" נכון, לא שיוויוני אינהרנטית, אבל רק במישור הסמנטי. כאשר כספים מועברים מן האישה לגבר זה לא ייקרא אף פעם "מזונות", זה ייקרא "זכותו למעשי ידיה". דוגמאות: אם במהלך גירושים סוערים בין בני זוג, הדוד משה נפטר והוריש לאישה חווה שמניבה 20,000 ש"ח בשנה, הכסף חוקית יכול לעבור לבעל משום שזו לא הכנסה שהיא היתה מורגלת בה. אם האישה מוכרזת כ"אישה מורדת" ולא נקצבים לה "מזונות", אז זה לא מתאזן עם "זכותו למעשה ידיה" של הבעל, ו5,000 השקלים שהיא מרוויחה בחודש, ו10,000 השקלים שהיא מרוויחה מהשכרת דירות שברשותה יכולים לעבור ישירות אליו. "האם אותו 'אויר לנשימה' יכול להנתן מצד האישה לצד הגבר?" המסקנה שלי היא שכן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בכלל לא מבין את המשפט "רכוש האישה הוא רכושו של הבעל", אני מבין שזה איזשהו פסוק מההלכה, שבאופן מזעזע כלשהו גם עשה את דרכו לספר החוקים של מדינת ישראל, וזה אכן רע, אבל אני לא מבין מה המשמעות האופרטיבית שלו. הרי בפועל הגבר לא יכול לגזול מהאישה את רכושה ולהשאיר אותה חסרת כל, נכון? המסקנה שלי מכך היא שאת בכוונה סתם נכנסת לסמנטיקה אחרי שכל הטיעונים האמיתיים שלך נפלו. עדיין, כפי שאמרתי, חוזה הנישואין מעביר משאבים מהגבר לאישה (מה שעשוי להתבטל בנסיבות מסויימות, אך לעולם לא להתהפך) ואין שום סיבה מעשית לגבר לרצות לחתום עליו, מלבד בכדי להרוויח "נקודות" אצל האישה לה הוא נישא כלומר, תכלס, זה דבר שהגבר נותן לאישה תמורת תמורה כזו או אחרת, כשגם "אמון" זו סוג של תמורה, ולא דבר שהגבר יכול להרוויח ממנו משהו במשרין, להפך - הוא רק מפסיד (עובדה שגם לא קיבלתי תשובה לשאלה מה ואיך גבר יכול להרוויח מחתימתו על החוזה המדובר). אפשר לתקוף עד מחר את "קשיי ההבנה" שלי, או שאפשר להפסיק להתחבא מאחורי סמנטיקה ולתחיל לדבר תכלס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אני בכלל לא מבין את המשפט "רכוש האישה הוא רכושו של הבעל"," למה אני לא מופתעת? "הרי בפועל הגבר לא יכול לגזול מהאישה את רכושה ולהשאיר אותה חסרת כל, נכון?" זהו שלא (הנושא נדון על ידי כאן מספר פעמים). "המסקנה שלי מכך היא שאת בכוונה סתם נכנסת לסמנטיקה אחרי שכל הטיעונים האמיתיים שלך נפלו." (אני מציעה לך אולי לא לקפוץ ישר ולשאול מילים מתגובות של אנשים אחרים, כמו "סמנטיקה" ו"אופרטיבי", זה נראה כאילו חסרות לך מילים משלך) הטיעונים האמיתיים שלי לא נפלו. אף אחד לא "הפיל" אותם בדיון הזה. "אפשר להפסיק להתחבא מאחורי סמנטיקה ולתחיל לדבר תכלס." תכלס, במצב החוקי הקיים לאישה יש הרבה יותר מה להפסיד מגבר בנישואים יהודיים במדינת ישראל. תכלס, פירטתי עבורך את הסיבות לכך בדיון למעלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגישה המזלזלת שלך מתחילה להציק. אני מניח שכבר לא אקבל תשובה לשאלה מה ואיך גבר יכול להרוויח מכניסתו לחוזה הנישואין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתנו לך דוגמה: הגבר מקבל את רכושה של אשתו. הוא זכאי לעשות בו ברצונו (חוץ מ"נכסי צאן ברזל"). במשפחה מודרנית ושוויונית, הבעל לא מממש את זכותו זו. אך הזכות נובעת מחוזה הנישואים היהודי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אכפת לי מחוזה הנישואין ''היהודי''. אכפת לי מחוזה הנישואין שבתוקף היום על פי חוקי מדינת ישראל ומהשלכותיו המעשיות בלבד. אם כתוב איפשהו בתורה שהרכוש של האישה שייך לגבר, או אפילו שהאישה עצמה היא רכוש ששייך לגבר, אבל בפועל על פי חוקי המדינה הקיימים אין לו שום יכולת לממש ''זכות'' תנ''כית זו - אז זה בלתי רלוונטי לחלוטין לענייננו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |