בתשובה ליהונתן בר, 04/08/08 18:06
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כעקרון זה מצוין. במציאות הבנקים מתעלמים מהתחום הזה או נכשלים בו - ראה המשבר הנוכחי בארה''ב. למעשה, לו ידעו הבנקים לנהל סיכונים לא היה צורך ברגולטור שיחייב אותם ליחס מסוים של הלימות הון. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ניהול סיכונים אינו מבטיח שהסיכון מתאפס, ולכן הוא נקרא ניהול סיכונים ולא העלמת סיכונים. בניגוד לתחושה האינטואיטיבית שיש לרבים, ניהול סיכונים אפילו לא מנסה למזער את הסיכון אלא למצוא את האופטימום בין מזעור הסיכון לבין העלות של אותו מזעור. לכשלעצמו, משבר המשכתנאות בארה''ב לא מלמד על כלום אלא אם חוקרים לעומק ולומדים שהיתה הערכת חסר של ההסתברות לאותו כשל (כפי הנראה זה באמת המצב). הרגולטור נחוץ, לדעתי, כי האזרח הקטן והבינוני לא מסוגל לדעת את רמת הסיכון שהבנק שלו מוכן לקחת ולפעול בהתאם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מובן שניהול סיכונים אינו יכול להעלים אותם. שום דבר לא יכול להעלים סיכונים (טוב, חוץ מהמוות אולי). אבל כאשר אתה רואה שמערכת בנקאית שלמה כושלת ולא רק בנק אחד (ולא כתוצאה מארוע חיצוני, כוח עליון וכדומה) אז הבעיה היא בשיטת הפעולה של המערכת; המערכת כולה לא ניהלה סיכונים או שתורת ניהול הסיכונים לא נותנת תשובות טובות למורכבות הפיננסית של הכלכלה המודרנית. אני נוטה להאמין ששתי התשובות נכונות, ויש ביניהן קשר הדדי: בנקאים שרצו להתחמק מהמגבלות של ניהול סיכונים סטנדרטי פיתחו מכשירים פיננסיים שקשה מאד להעריך את הסיכון שגלום בהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בקיא בפרטים, אבל מהמעט שאני יודע באמת היתה טעות בסיסית בהערכת הסיכון הגלום, והיא היתה משותפת לכמה וכמה בנקים. מכל מקום, כולם ניסו לנהל את הסיכון שהם לוקחים, זה חלק אינהרנטי בפעילות של כל נותן הלוואות החל מהחנווני השכונתי וכלה בממשלת ארה"ב. הנקודה שאני מנסה להבהיר (לא לך, אני חושב שאתה מבין אותה) היא שהתממשות סיכון מסויים אינה מעידה על ניהול סיכונים גרוע. ההצפה של נתיבי איילון שנתיים ברציפות (הה, הימים הטובים) בעקבותיה הוטחה ביקורת קטלנית במתכננים, היתה דוגמא טובה לחוסר ההבנה של הציבור בעניין זה. אגב, בעקבות אותה ביקורת, נשפכו די הרבה מליונים ללא צורך. דוגמא: חברות רבות שמחזיקות צי רכב אינן מבטחות את הרכבים שלהן בביטוח מקיף. החל מגודל מסויים של מספר כלי הרכב בבעלות החברה זאת מדיניות פיננסית נבונה, שכן סטטיסטית מחיר הגניבות והתאונות נמוך מפרמיית הביטוח (אחרת חברות הביטוח היו פושטות את הרגל). עד כאן טוב ויפה, אבל אם יום אחד תפרוץ שריפה במגרש החניה התת-קרקעי של החברה, וזאת בדיוק כשרוב העובדים חונים שם לרגל הטכס השנתי של הרמת כוסית לכבוד הרווחים הגדולים של השנה הקודמת, ייגרם לחברה נזק כלכלי אדיר, אולי עד כדי קריסתה. האם זה מצביע על כשל של ניהול הסיכונים? מה דעתך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתיאוריה אתה צודק כמובן, אבל בשטח הדברים התנהלו בצורה שונה. כמו שצוין בפתיל, הבנקים יצרו מכשירים פיננסיים שעקפו את מגבלות ניהול הסיכונים אבל היו, אם לנסח זאת בפשטות, לא הגיוניות. זה התחיל בקרנות הגידור שפרצו לעולמנו בסערה ומשכו אחריהם את כל המערכת הבנקאית. אחרי הכל, אף מנהל בנק לא יכול היה להישאר מאחור כשמתחרה אחרי מתחרה משיג תשואות גבוהות. החגיגה תפסה תאוצה עד לנפילה הבלתי נמנעת. האבסורד הוא שחלק גדול מהמנהלים, אם לא כולם, ידעו עד כמה המינוף לא הגיוני (כל דולר של לווה *גרוע* היה ממונף פי מאה ויותר) אבל היו 'מוכרחים' לעלות על העגלה. אני לא מומחה גדול בתורת המשחקים, אבל נראה לי שללא מגבלות חיצוניות, חבורה קטנה של 'לוקחי סיכונים' יכולה לגרור אחריה את כל המערכת, כמו שקורה בכל פעם שיש בועה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שהודיתי, אני לא בקיא. בהנחה שהתאור שלך נכון, הבעיה שאני רואה היא שאותם מנהלי בנקים שכן הבינו את גודל הסיכון לא השכילו להפוך את הידע הזה לכלי שיווקי ("אצלנו התשואות נמוכות יותר, אבל כך גם הסיכון" הוא משפט שבזכותו הציבור משקיע באג"ח יותר מאשר באופציות) או כלכלי (עמדת שורט על מניות הבנקים שהגזימו בסיכון שהם לוקחים יכולה להניב רווחים נאים). חבורה קטנה של לוקחי סיכונים יכולה לגרור את המערכת כולה רק אם הציבור לא מבין מה קורה, או שנוטלי הסיכון אינם מגלים באופן נאות את מהותו. דומני שזה מה שקרה עם קופת הגמל "חרמון" של פריזמה ( http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?... ) , שכן חוסכים בקופ"ג מעוניינים בפרופיל סיכונים אחר מזה שהקופה נטלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הציבור הוא לא חלק מהמשוואה, אלא מופיע רק בקצוות הרחוקים. מצד אחד כלוקחי משכנתאות ומצד שני כמשקיעים פשוטים, הדיוטות. אף אחד לא מעביר את המשכורת שלו לבנק לאומי כי הוא פחות מסוכן מבנק הפועלים ולהיפך. אתה גם מניח שאת הכסף ששמת בקרן פנסיה או בביטוח מנהלים תראה בסופו של דבר. מבחינתך אין כאן בכלל עניין של סיכון. כל ה'משחקים' נעשו בין גופים כלכליים בשיטה שבפשטות אפשר לקרוא לה 'פירמידה'. תפוח האדמה החם של לווי הסאב-פריים נארז בנייר כסף והועבר כבטחונות לגופים כלכליים אחרים, שהפעילו עליו מכשירים פיננסיים, ארזו אותו מחדש ומכרו אותו לגופים פיננסיים אחרים, שאיגחו אותו ואת האג"ח מכרו לגופים כלכליים אחרים, ביניהם הבנק שלי וקרן הפנסיה שלי. כשהקלף בתחתית הפירמידה נפל (איך הגעתי מתפו"א לקלפים פתאום?), הכל נפל יחד איתו. כל עוד גוף ידע שיש מישהו שיקח ממנו את תפוח האדמה (אני חייב להפסיק לערבב מטאפורות) הלוהט, מסוכן ככל שיהיה, החגיגה נמשכה. ומנהל הבנק המסכן? הוא מקבל את הבונוסים שלו על תשואה ולא נקנס על הפסדים. כאמור, גם חלק מהזהירים יותר נאלצו לשתף פעולה עם המערכת כדי לא להישאר מאחור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה מצגת שמראה דרך סיפור מאוייר, פשוט ושנון, את סיפור משבר הסאבפריים וההשלכות שלו על המלווים, הלווים, המשקיעים והבנקאים (אולי כבר הביאו את הלינק הזה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את הלינק הזה הביאו כבר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועכשיו, המחזמר. תוכנית הרדיו "אלו החיים האמריקאים" מציגה תחקיר שערכו עיתונאי פרופובליקה על קרן הגידור "מגנטר". הקרן מצאה שיטה מתוחכמת לעשות כסף: תמכה ביצירת מכשירים פיננסיים מסובכים, מסוכנים "ורעילים" ,תוך כדי הימור שאותם השקעות יתמוטטו. עבור העיתונאים, אם זה לא היה עצוב (ומפחיד) זה היה מצחיק כמו סרט של מל ברוקס. אז הם הלחינו את הסיפור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. איזה חלק מהתהליך לא היה ידוע לציבור ולרגולטורים לפני שהמשבר פרץ? ולמה אותם מנהלים זהירים שידעו על כך לא פצו פה? עפ"י המצגת החביבה שרב"י קישר, כל ה"פירמידה" היתה מבוססת על ההנחה שמחירי הבתים ימשיכו לעלות, כאילו זה חוק טבע. לא נראה לי שהיה צריך להיות גאון גדול כדי לדעת שזה לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק בגלל זה זאת היתה בועה. גם בבועת ההיטק לא היה צריך להיות גאון גדול כדי להבין שמאות מיליארדים שמושקעים בחברות בלי מודל עסקי ברור הן לא בסיס טוב לתעשיה. כאן בדיוק נכנסת לתמונה תאוות הבצע. ברור לכולם שהבועה תתפוצץ ורק מנסים להרוויח עוד קצת לפני שזה יקרה - עוד בונוס שנתי של 25 מיליון דולר, עוד דיווידנד של 50 מיליון. אני בטוח שהמנהלים המיליונרים של הבנקים וקרנות הגידור לא מצטערים גם היום על הדרך בה הם פעלו. הציבור, כמו שאמרתי, הוא בכלל לא חלק מהתהליך הזה. אין לו מושג מה הבנק עושה עם הכסף שלו וגם לא אכפת לו. הרגולטור (הבנק הפדרלי האמריקאי בעיקר) לעומת זאת התרשל בתפקידו - הבנקים וקרנות הגידור בנו מכשירים פיננסיים מורכבים שהרגולטור לא הבין כנראה לעומק איך הם פועלים ונתן למערכת להגדיל את מגדל הקלפים על הבסיס הרעוע של משכנתאות הסאב-פריים ו'גילה' רק אחרי פיצוץ הבועה איך התנהל השוק עליו הוא אמור לפקח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה טועה לגבי הרגולטור האמריקאי: הוא לא התרשל; הוא היה חלק מזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהממ. זה מעלה אצלי רעיון שאין לי כרגע זמן לפתח. אם לא אגיב כאן במשך היום יהיה נחמד אם מישהו יזכיר לי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה בטח זוכר מה היו אומרים פקידי הבנק ללקוחות בימי ארידור העליזים, ואת ארידור אומר בטלויזיה שאם הוא היה יכול, היה קונה מניות בנקים. לא עבר זמן רב והבורסה קרסה. (אני עבדתי אז בפסאז' הוד :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פסאז' תמר, אני מניח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחת הבעיות היתה שנותני המשכנתאות לא לקחו את הסיכון על עצמם אלא גילגלו אותו הלאה, כאשר בכל שלב הוא נעטף בשכבה עבה יותר של הוקוס-פוקוס פיננסי שכמעט לא איפשר להעריך את הסיכון הגלום (כפי שהראתה גם המצגת שהובאה כאן). בעיה אחרת היא התפתחותה של תעשיית גלגול הלוואות שלא התעניינה כלל באפשרות של הלקוח להחזיר את ההלוואה המקורית (ומכאן רמת הסיכון) אלא הרוויחה משלל עמלות שקשורות בתהליכי הגלגול עצמם. אגב, הדוגמה שהבאת מהאיילון הזכירה לי שפעם, בארץ רחוקה, עמדתי על סכר גדול וקראתי את השלטים שתיארו אותו. בין היתר נכתב שם שהסכר נבנה לעמוד בשטפון של פעם באלף שנה. בתחילה התרשמתי, כפי שבוודאי התכוונו כותבי השלט; אבל כשקצת חשבתי על כך הבנתי שיש כאן לפחות שתי בעיות חמורות. האחת היא שסכר הוא מבנה שאמור לעמוד זמן רב מבלי לעבור שדרוג משמעותי. אם נניח שמשך החיים המתוכנן של הסכר הוא מאה שנה, הסיכוי ששטפון של אחת לאף שנה יתרחש הוא אחד לעשר; בהתחשב בתוצאות הקטסטרופליות שעלולות להיות לכשל בסכר זה סיכון קצת גדול מדי. הבעיה השניה היא שהמתכננים לוקחים נתוני זרימה בנהר שנאספו, נניח, במשך עשרים או אפילו חמישים שנה ומניחים שיש בידם מספיק סטטיסטיקה כדי לתאר במדויק גם את הזנב של העקומה; גרוע מזה, הם מניחים שהעקומה עצמה היא סטטית. כידוע, מודלים של שינוי האקלים מראים שיש לצפות ליותר ארועים של משקעים רבים בפרקי זמן קצרים - שטפונות. כשמשהו ממוקם כל כך רחוק בצד הימני של העקומה כל תזוזה שלה תגדיל את שכיחותו באופן דרסטי. אילו הייתי חי במורד אותו נהר הייתי די מודאג. נדמה לי שיש לסיפור הזה רלבנטיות לאיילון ואולי גם למשבר הסאב-פריים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גיא רולניק הסביר את זה יפה כבר לפני חודש וחצי, ולאור החדשות על הלאמת שני הבנקים למשכתנאות הגדולים ביותר בארה"ב, הרלוונטיות גוברת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |