|
הייתכן שהקיטורים, לא כחלק מהאופי האנושי הגלובלי אלא הקיטורים הישראלים, ספציפית, הם לא רק עניין של תחושת קיפוח עמוקה ואמיתית אלא גם העניין הישראלי של "אני לא אצא פה פראייר"?
קרובי, עו"ד שבזמן לימודיו עבד במחלקת התלונות של חברת תעופה ישראלית, התעניין באותה תקופה גם באופי ובהיקף התלונות המגיעות לחברות תעופה ברחבי העולם. לדבריו, הישראלים הם יצירתיים מאין כמותם בנושא התלונות והם מתלוננים באותה מידה, באותם אחוזים ובאותה דרגת התמרמרות של "שתו לי אכלו לי" - גם על מחדלים אמיתיים ונכונים וגם על דברים פעוטים שנוסעים מארצות התרבות היו מתביישים להתלונן עליהם... לפי מה שהוא מספר, הרושם שהתחזק אצלו בתקופת עבודתו הזו יותר ויותר היה שהנוסע הישראלי, מרגע שהוא עולה למטוס, אינו חושב בכלל על ההנאות או העסקים שיעשה בארץ שאליה הוא טס, אלא אך ורק על מה שיצליח להוציא מחברת התעופה ובאיזה איומים מקוריים ישתמש, לאחר שאיומי "אני אפנה לתקשורת" כבר מזמן איבדו את האפקטיביות שלהם לגבי רוב התלונות. האם יש בנו, הישראלים, איזה קו אופי ייחודי שאין בעמים אחרים?
|
|