בתשובה לרון בן-יעקב, 17/12/01 6:15
 |
|
 |
||
|
||||
 |
שוב אנו מחמיצים זה את רכבתו של זה. אתה כותב "כמובן שיש ראוי" ו- "ראוי הוא מה שלא פוגע בי או גורם לי תחושה של עונג באמצעות גירוי בלוטות התענוג בראש". ולכן אתה נופל בכשל הנטורליסטי. המעבר מ"אדם שואף להנאה והיעדר כאב" אל "ראוי שאדם ישאף להנאה והיעדר כאב" אינו תקף לוגית. מכאן והלאה אתה מסביר איך עוברים מתורה של אגואיזם פסיכולוגי לסוג של הדוניזם פסיכולוגי – אדם "מרגיש טוב" אם במעשיו הוא גורם לקבוצה להרגיש טוב. זוהי הוכחה יפה (ונכונה לוגית אם היא נכונה עובדתית) אבל מאחר והנחת היסוד שלך לא תקפה – תורת המוסר שלך טובה כמו כל תורת מוסר אחרת. לעניין התאבדות: אתה מסביר למה התאבדות עשויה להיות תוצר של עקרון העונג. אני מקבל את ההסבר. ועדיין, בעיניי, העובדה שפעמים רבות אנו לא מתאבדים מצביעה על כך שעקרון העונג אינו העיקרון היחיד שמנחה את פעולותינו. במקרה הזה אפשר להצביע גם על יצר שימור עצמי שקיים באדם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאנחנו קרובים יותר ממה שנדמה לנו. אני לא מנסה לייסד תורת מוסר אלא להציע הסבר (אמנם רעוע ולוקה בחסר) למנגנון שמוביל לפיתוחן של תורות מוסר. אדם לא מחליט סתם כך לפעול על פי תורת מוסר זו או אחרת. או שכופין עליו או שהוא מציע הסברים שבדיעבד למגנונים הבסיסיים שגורמים לו להתנהג באופן מסויים. הראוי בא אחרי העונג. הראוי הוא, אם תרצה, רציונליזציה (מונח מאד בעייתי) של מנגנון ביולוגי(?) אנחנו לא מתאבדים כי ישנם הרבה פרמטרים משיקים, מקבילים ומתנגדים שמובילים לרמות שונות של עונג ובסוף אנחנו פועלים, אולי, על פי השיקלול האופטימלי. בהגדרה, תורת מוסר כוללת תורת ענישה שמוסיפה פרפמטרים של הנאה גם כן. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |