בתשובה לברקת, 01/02/08 8:17
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ברצוני להעיר הערה על ג'יין אוסטן והערה על ג'ון סטיינבק. א. לגבי ג'יין אוסטן, תמיד תהיתי עד כמה הביקורת החברתית-מעמדית והסאטירה האירונית (או להיפך) נמצאת בספר עצמו או יותר באופן בו אנו קוראים אותו היום. כשרון הסיפור, התפיסה ההומוריסטית והמצויינות הספרותית של אוסטן הם מעבר לכל ויכוח. אבל עד כמה היא ראוייה לתואר של מבקרת חברתית לא ברור לי. עלילת הספר גאווה ודעה קדומה היא אוטוביוגרפית במידה רבה יותר ממה שהקורא עשוי לשער. אפשר שהספר מבטא את הגאוניות של הסופרת המשכילה להפוך לספרות מרתקת, מלאת צבע והומור פרשיות מחייה (שבודאי לא היו כל כך משעשעות כאשר הן התרחשו בחייה), יותר מאשר דעה חברתית רחבה ונחרצת. אפילו את העיסוק המוגזם בהכנסתו השנתית של החתן הג'נטלמני הראוי, שיש בו בודאי רובד של סאטירה, אפשר לתאר יותר כטראנספורמציה הומוריסטית של עניין טראגי בחייה, מאשר כביקורת חברתית נחרצת על המקובלות הויקטוריאניות. נראה שהתואר "מעמדית" מתאים לספרות של אוסטן לא פחות ואולי יותר מאשר "ביקורת מעמדית". אוסטן מתארת את חיי מעמד הביניים ביחס למעמדות הגבוהים יותר. המעמדות הנמוכים יותר הם סטאטיסטים ותפאורה בלבד. דבר זה הוא משמעותי במיוחד משום שהסבל והעוני של המעמדות הנמוכים היה נושא מרכזי בעולם התרבותי הויקטוריאני. נראה שהנושא של אוסטן הוא הקושי לטפס במעלה הסולם החברתי והמעמדי ולא עצם הלגיטימיות והמוסריות של הסולם הזה. האם כשלונה של אוסטן לטפס על הסולם, הוא שגרם לה לטמון את המחאה וההתנגדות כל כך עמוק מתחת לפני השטח, עד אשר הקורא תוהה אם הוא נמצא שם בכלל? בכל מקרה מדובר בסופרת מופלאה שהשתמשה בסוגה של "רומנים למשרתות" כדי לכתוב ספרות ברמה הגבוהה ביותר. ב. לגבי סטיינבק נראה שיש עניין מיוחד בהשוואת ההערכה הספרותית אליו לעומת פוקנר. בעוד חשיבותו של פוקנר לספרות האמריקנית גדלה כל הזמן בצעד איטי אך בטוח, נראה שסטיינבק זכה לגורלו של כוכב שביט. בימי חייו נחשב לאחד מן הסופרים הבודדים הנמצאים בפסגת הספרות האמריקנית, אך לאורך הזמן יש נסיגה מתמדת בהערכה אליו. בעוד פוקנר נמצא ונוכח בכתיבתם של רוב הסופרים האמריקנים הנוכחיים (בפרט ובמיוחד טוני מוריסון שהוזכרה כאן), הרי שאפילו הרומנים האלגוריים והמיתיים של סטיינבק (קדמת עדן או על עכברים ואנשים) נקראים היום כרומנים שרבדיהם הסמויים "התאיידו", ואילו המגרעות הספרותיות של "ענבי זעם" הולכות ומשתלטות על משמעויותיו החברתיות. נ.ב. לדעתי כדאי לך לתת סיכוי נוסף לפוקנר: פוקנר הוא במידה רבה אנטיתזה של סטיינבק. סטיינבק ניסה להטמין טרגיות ופסימיזם מתחת למעטה ההומוריסטי שלו ואילו הטרגיות הפוקנרית מודגשת ע"י נימות הלואי ההומוריסטיות שלו. במילים אחרות יש הרבה הומור גם אצל פוקנר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
התהייה שלך לגבי אוסטן במקומה - זה אולי קצת אנאכרוניזם להניח שהיא מותחת ביקורת על השיטה החברתית. על כל פנים ברור שהיא מותחת ביקורת על קשיי ההשתלבות (של נשים בעיקר) בשיטה זו. אבל לא ברור לי לאיזו "טראגיות" אתה רומז - ככל הידוע לי, היא קיבלה כמה הצעות נישואין אבל דחתה את כולן - להצעה אחת היא נעתרה, וחזרה בה בבוקר למחרת. פוקנר - קראתי אותו בשקיקה אבל היה לי קשה מאוד רגשית, במיוחד בסופים הטראגיים (באמת) של שניים מספריו. אולי ממרחק של 15-20 שנה שווה לעיין בו שוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את לא מסוגלת לדמיין כמה טראגי הוא גורלה של אישה החיה ללא בעל. :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בטוחה שאחרי שאקרא כמה ספרים על הנושא אחכים מעט יותר :-P | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פוקנר הוא בהחלט סופר לא מומלץ לקוראים צעירים. אני חושב שרק קוראים מבוגרים יכולים להעריך את הוינייטות המשעשעות ו/או מגוחכות שפולקנר מפזר במהלך העלילות הטראגיות והאפילות שלו. לגבי ג'יין אוסטן, יצא לאחרונה סרט בשם "להיות ג'יין" המתאר את חייה והוא מתאים לפחות באופן חלקי לחייה האמיתיים. ע"פ הסרט קורות חייה הן מעין גרסה אומללה של "גאווה ודעה קדומה" (לפי הסרט חלק מן הרפליקות ה"פניניות" בספר פשוט נרשמו ע"י הסופרת מפי דמויות אמיתיות בחייה). ג'יין אוסטן האמיתית היתה שילוב של אליזבת ולידיה בעוד ג'יין בספר היא תאור ספרותי של אחותה הבכירה קסנדרה. אהובה של אוסטן לה-פרוי היה גרסה פחות נכלולית אך יותר אומללה של ויקאם הנוכל. את הצעת הנישואין היחידה שלה קיבלה ג'יין ממישהו שאפשר לתארו כאחיו גס הרוח והמכוער של דארסי האידיאלי. בניגוד לנישואיהן האידיאליים של אליזבת וג'יין בספר, נותרו קאסנדרה וג'יין לא נשואות עד מותן. למרות ההצלחה הספרותית והפופולריות הדי יפה לה זכו ספריה של אוסטן בחייה, היא הצליחה להפיק מכך רק סכומי כסף צנועים שלא אפשרו לה חיים בלתי תלויים באחיה ומתה בגיל די צעיר ממחלת הודג'קינס. לכן אפשר בהחלט לדבר על חיים טראגיים של סופרת שספריה לפעמים מסתיימים בסוף כל כך אופטימי שהוא מייד נחשד כסאטירי או אירוני. זהו ניגוד יפה לעלילותיו הקודרות והמתפוררות לאסון של פולקנר שסה"כ זכה לחיים לא רעים כלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ראיתי את "להיות ג'יין", אבל הבנתי שהוא מאוד חופשי בפרשנויות שלו. ג'יין אוסטן [ויקיפדיה] "בשנת 2007 יצא לאקרנים סרט הקולנוע הבריטי להיות ג'יין ("Becoming Jane"), העוסק בסיפור חייה של אוסטן. במהלך הרצאה בהקרנת הבכורה של הסרט בירושלים טענה ד"ר יעל לוין מהחוג לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית כי הסרט מייפה את סיפור חייה של ג'יין אוסטין ואיננו נאמן למקור, וכי דמותה נבנתה בהשראת דמותה של אליזבת בנט, גיבורת הרומן המפורסם ביותר של אוסטין "גאווה ודעה קדומה". במשך ההרצאה טענה לוין כי דמותה המקורית של אוסטין שונה מן המתואר בסרט, וכי במציאות נראה שאוסטין הייתה דמות אפרורית למדי, וכן כי חייה לא היו דרמתיים כלל, ורוב כתיבתה מתארת חוויות שהיא בעיקר צפתה בהן מן הצד". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמי שאינו איש מקצוע בתחום כד"ר יעל לוין, אני מתקשה לחלוק עליה עובדתית, אבל אני חייב להגיד שזוית הראייה המשתקפת בקטע שהבאת נראית לי שגוייה לחלוטין. א. אכן. בסרט יש ערוב חופשי מאוד של פרטים ביוגרפיים וקטעי עלילה מ"גאווה ודעה קדומה". ברור שהסרט אינו "נאמן למקור" משום שאי אפשר אף פעם לדעת אם סצינה מסויימת בסרט לקוחה מביוגרפיה של אוסטן או מן הספר העלילתי שלה. יחד עם זאת, בדיקה די שטחית בויקיפדיה מראה שהשמות ולפחות חלק מן האירועים הם ביוגרפיים. ב. נראה ש"חטאו" העיקרי של הסרט הוא עירוב ודחיסת זמנים שהם מטבעו של המדיום. ג. המילה "מייפה" נכונה אך מטעה. הסרט, בגלל אילוצי המדיה הופך את ארועי חייה של אוסטן לדרמטיים יותר. אם מנקים מעלילת הסרט את הדרמטיות התיאטרלית ומתרגמים אותו למציאות האפורה, נראה שהתוצאה המתקבלת היא טראגית עוד יותר. למשל מר ויזלי בסרט, הג'נטלמן המציע נישואין לג'יין הוא תחנת ביניים בין דארסי האצילי והמעודן לבין המקור האנושי שלו Harris Bigg-Wither. לכן הדמות בסרט היא בהכרח "יפה יותר" מאותו אציל המתואר בויקיפדיה כך: "Harris was not attractive. he was a large, plain-looking man who spoke little, stuttered when he did speak, was aggressive in conversation, and almost completely tactless. However, Austen had known him since both were young and the marriage offered many practical advantages to Austen and her family. He was the heir to extensive family estates located in the area where the sisters had grown up." ד. הסרט הוא הדגמה מצויינת של תסריטאות המשלבת מקצוענות והצטיינות בריטית בתחום עם חוסר השראה ועלילה לא מספיק "חזקה". יש כאן עבודה בינונית של תסריטאים מצויינים (שרה ויליאמס וקוין הוד). ההצגה של ג'יין אוסטן ההיסטורית כשילוב של אליזבת בנט המושלמת ולידיה בנט הפתיה הוא בו בזמן הברקה תסריטאית וכנראה נובע מאירועי המציאות. אני לא יודע אם אוסטן אכן ברחה עם אהובה תומס לה-פרוי כדי להינשא (כמו בת דמותה לידיה עם ויקאם) כפי שמוצג בסרט, אבל יתר הפרטים עליו בסרט הם נכונים. ה. להגיד כי "כי הסרט מייפה את סיפור חייה של ג'יין אוסטין" שקול לאמירה שג'וליה רוברטס יפה יותר מארין ברוקוביץ האמיתית. השוואות כאלה תמיד מזכירות לי רפליקה מסדרה בריטית שם אומר מישהו כי אנשים אמיתיים המשחקים את עצמם בטלביזיה מקרינים חוסר אמינות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |