 |
לא צריך לסבך את העניין הזה בלי סוף. זה בבחינת העמדת פיל על חוד המחט.
מדינה פלסתינית דה-יורה לא התקיימה ולכן לא יכלו להיות לה שטחים. יש כאן שני פרטים שאולי יצליחו להבהיר את העניין ואולי גם להסביר את השוליות של כל העסק.
א. כל התסבוכת הזאת היא תולדת המוח המשפטי. בתקופה קדומה לפני 1973 המשפטנים כאן עוד לא גילו את ההטבות הנעימות של הקשרים עם משפטני העולם הרחב והיו יותר פרובינציאליים ולוקאל-פטריוטיים. הם (אני לא זוכר מי בדיוק. אולי אחד היועצים המשפטיים של הממשלה. ברק?) הציעו את הטיעון ששטחי יו"ש וחבל עזה אינם בבחינת שטחים כבושים ע"פ ההגדרות של החוק והאמנות הבינלאומיות מכיון שהם לא היו חלק ממדינה אחרת. לפחות לא באופן לגאליסטי דה-יורה ומוכר בינלאומית. החידוד המשפטי הזה היה חיוני, למשל מפני שהחוק הבינלאומי חד משמעי בעניין התישבות של תושבים כובשים בשטחי כיבוש. על ה"חשיבות" של כל המלל המשפטי הזה תעיד העובדה שמצבה המשפטי של ההתיישבות ברמה"ג הרבה יותר גרוע מזה של יו"ש.
ב. המצב האמיתי שיצר את הרקע לטיעון המשפטי הישראלי היה העוינות שבין מדינות ערב (מצריים, סוריה, סעודיה, עיראק, הפלשתינאים) לבין ההאשמים (עבדאללה וחוסיין) השולטים בעבר-הירדן. העוינות הזאת מנעה הכרה בינלאומית נרחבת בכיבוש הגדה המערבית ע"י ירדן (כפי שציינתי רק בריטניה ופקיסטן הידידות של ירדן, הכירו בכיבוש הזה). בשנות ה-70, התחזק מעמד אש"פ ואז נאלץ חוסיין עצמו להכיר בכך שהגדה המערבית אינה חלק מירדן.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש