 |
קודם כל, השתמשתי ב"להיוולד", מבלי לשים לב לכך שזה איננו הביטוי המתאים, ותודה על ה"לבקוע", הנכון ומתאים.
שנית - "מזווית הראייה התבונית שלנו, ובהינתן שאכפת לנו מה שלתרנגולות אכפת, מניעת סבל על-ידי מניעת החיים מלכתחילה היא הדבר הנכון" - קצת קשה, ובעצם - קשה מאוד - לקבל את הפסקנות הזאת, גם אצלך וגם אצל נועה (אם כי אצל נועה ייתכן שזה "התפלק" בסערת הרגע, ואולי אינו מייצג את דרך המחשבה הסדורה-יותר שלה).
"בהינתן שאכפת לנו מה שלתרנגולות אכפת" - כלומר, אם הבנתי נכון - ע"מ לברר מה שאכפת לתרנגולות, עלינו לנסות ולברר מה אכפת לנו, בני האדם, ואולי אף מה אנו, בני האדם, רוצים, ע"מ שנוכל לרצות באותם הדברים עבור התרנגולות. וכיצד נברר את כל זאת? שאלה קשה. ובכן, לפחות במקרה שלי, הושפעתי במידה זו או אחרת משיחות וראיונות עם אנשים בעלי נכויות ומחלות מולדות קשות, שהופיעו במשך השנים בעיתונות המודפסת ופה ושם באמצעי התקשורת האלקטרוניים. באופן כללי, על פי המידע המצטבר מן הראיונות האלה - גם אנשים שסבלם התמידי, היומיומי, נראה לנו, הבריאים, קשה מנשוא - תשובתם לשאלת להיות-או-לא-להיות היא חד משמעית - הן.
זכור במיוחד בתחום זה ראיון טלויזיוני מרגש שעורר בזמנו הדים רבים, באמצע שנות ה-80, ראיון שערך דן מרגלית עם יואב קריים, פעיל זכויות הנכים, ועם אביו ז"ל, העורך יוסי קריים.
יוסי קריים התראיין כמה ימים (שבועות?) קודם לכן לדן בן אמוץ ודיבר בזכות המתת חסד לתינוקות שנולדו עם מומים קשים (אם נתעלם כרגע מקטנות, מן ההבדל שבין המתת חסד למי שכבר קיים לבין מניעה-בטרם, וכו', ונתרכז בנושא). הדבר עורר תדהמה ציבורית כללית והביא את מרגלית להזמין את השניים, האב ובנו, לראיון נוסף. בראיון הטלויזיוני נאלץ יוסי האב "להגן" על עצמו, כביכול, והסביר כי הוא אוהב את יואב אהבת נפש - דבר שיכולת לראות אף ללא מילה אחת, ברגע שראית את השניים, האב והבן, זה בצד זה. קריים הסביר כי למרות אהבתו הגדולה, הוא מוצא כי הקשיים הרבים והסבל התמידי שנכונו לנכה עצמו, וההתמודדות הנצחית של המשפחה עם בעיות חדשות המתעוררות לבקרים - מצדיקים מניעת חייהם של נכים קשים וחולים קשים ברמתו של יואב.
יואב, אז ילד כבן 12 ובעל בגרות נפשית ושכלית גבוהה מאוד לגבי גילו וכושר ביטוי שהוא מרשים עד היום - אמר כי היה מעדיף להיוולד בכל מקרה וכי הוא רואה בחיים ערך עליון שמעל לכל.
אולי זוהי סנטימנטליות-יתר מצידי, מין שיטת שיפוט שכזאת, והמקרים אינם דומים, כמובן (אישית, עמדתי בפני שאלות המתת חסד לקשר לאימי ז"ל, אם כי לא דובר, כמובן, בהמתה פעילה, אלא במצב בו "יניחו" לה למות) - אך איזו דרך בלתי-סנטימנטלית, איזו דרך רציונלית - יש בידינו, לברר מה טוב ומה נכון, ומה אנו עצמנו רוצים, ובמידת-מה, על פי זאת - מה רוצה הגברת קוקוריקו או מה ראוי לנו לרצות בעבורה ולמענה? מה גם שמדבריה של נועה בתגובה 480312 עולה כי אולי ראוי היה להניח לכל הגזע התרנגולי המבויית לגווע ולהיעלם מחמת הסבל הרב - ושאלה זו כבר עלתה כאן בדיוני עבר, גירתה את בלוטות ההומור של שכ"ג ואחרים - ותשובה לה לא נמצאה גם אז ועד עצם היום הזה. לך תדע.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש