|
||||
|
||||
הנטיה לנוון את הצבא היא לא משהו אינהרנטי לדמוקרטיה ככזאת, אלא היא באה מסדר העדיפויות של האזרח (ולמקום של זה במשטר הדמוקרטי). מכאן שהקביעה ש''הנטיה לנוון את הצבא צריכה להיות דבר שהאזרח מודע לו ולוקח אותו בחשבון כדי לאזן את השפעתו השלילית'' היא בעייתית משהו. |
|
||||
|
||||
המשטר הדמוקרטי (בניגוד לחלק מצורות המשטר האחרות) נשען על לגיטימציה פנימית לקיומו ולא על עוצמה צבאית. על כן לא קיים לו תמריץ לחזק את הצבא. יותר מכך, הצבא הוא גוף בלתי-דמוקרטי, ובמדינות בהן מעמדו חזק יש לו השפעה משמעותית על האופן בו מתנהל השלטון (תורכיה היא דוגמה בולטת, אבל גם לבנון ואפילו ישראל הן מדינות שבהן לצבא יש מעמד שלטוני חזק מן הראוי לו. מצב כזה יוצר תמריץ לפוליטיקאים להחליש את מוקד הכוח המתחרה. כל זה מובנה בדמוקרטיה. עוד דבר אחד מובנה בה - ההישענות שלה על טבע האדם. אם טבע האדם הוא שבתקופות של שלווה הוא נוטה לקצץ במה שמגן עליו (כשם שכשהוא לא מרגיש חולה הוא מרשה לעצמו לזלול ולעשן ואינו טורח להתעמל) אז כדאי שהוא יהיה מודע לטבע הזה שלו כדי שהטבע הזה לא יביא אותו למחלקה הקרדיולוגית או האונקולוגית. |
|
||||
|
||||
לא הייתי מסמן את הדמוקרטיה ע''י נטייתה להקטין את השפעת הצבא. תכונה זו אופיינית הרבה יותר לדיקטטורות שאינן צבאיות (היטלר וסטלין והדיקטטורות המפלגתיות שהם). כפי שנטען קודם הדמוקרטיה מתאפיינת ע''י השפעת הדעה הציבורית. אם זו תומכת בצבא גדול ובעל השפעה, כך הווה (צרפת היא דוגמה יפה). |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |