|
' עד כמה שידוע, לרה"מ גולדה היה 'חלון הזדמנות' בן כמה שעות, לפני פרוץ קרבות האש בחזית המצרית והסורית, כדי לפתוח במתקפת נגד מקדימה. בעיקר דרך הפעלת חיל האויר מול ריכוזי כוחות האויב. פורסם כי קיסינג'ר, מזכיר המדינה דאז, התרה בה שלא תעז לנקוט צעד כזה משיקולי תעמולה ומדיניות חוץ (של ארה"ב).
גולדה אכן הכריעה נגד מכה מוקדמת בניגוד לעמדת אנשי הצבא. כך הועמדו לגורלם כאלף ויותר חיילי המעוזים בקו התעלה. רובם אכן נהרגו ומקצתם נשבו. סתם. לא היה ערך ממשי לישיבתם על המים. כל התרגולות הקודמות של הצבא כללו פינוי לאחור של החירי-בירי ממוצבי התעלה, ובמקביל, כניסת שתי חטיבות שיריון סדירות מביר-גפגפה בואכה טסה, והתפרשות במרחב ציר מערב-מזרח המרכזי, בקו הוירטואלי מול איסמעיליה. קראו לתיק המבצע הזה "שובך יונים", והדבר תורגל אחת לחצי שנה. בפועל, בזמן אמת, לא הגיעה הפקודה לעשות את המובן מאליו. גם בגלל הפחדנות הפוליטית של גולדה, אבל בעיקר עקב היהירות והטיפשות של אלוף הפיקוד, גורודיש.
צירוף מקרים אומלל (גולדה ההססנית כרה"מ, הקונספציה השגויה של ראש אמ"ן, גורודיש השחצן כאלוף פיקוד דרום חדש במקום אריק שרון המנוסה, חיל אויר מקורקע בשל שיקול פוליטי, אי-גיוס מילואים בזמן) הביא לקטסטרופה בפתיח מלחמת יום הכיפורים.
בצפון, אגב, עקב התעקשותו של מפקד אוגדה 36, רפול, לעבות את המערך מול הסורים בחטיבה 7 המהוללה (מח"ט -יאנוש בן-גל. אחד המג"דים - קהלני), מלבד חטיבת סדיר רגילה 188 (שנכחדה כמעט כליל. לפחות שדרת הפיקוד המרכזית), הוכרעה המערכה בתוך פחות משבוע ימים. במחיר דמים *סביר* יחסית.
|
|