 |
|
 |
||
|
||||
 |
תִּהְיֶה הָרִצְפָּה שֶלִי וַאֲנִי אוּכַל לָעוּף תִּהְיֶה בּוֹלֵט וְחָזָק וַאֲנִי אוּכַל לִטְבֹּעַ בְּשֶקֶט וּבְלִי פַּחַד קַיֶּמֶת בִּבְלִיל הַמִּלִּים הַבַבְלִיוֹת שֶלִי שֶרוֹצוֹת כָּל כָּךְ לִבְנוֹת מִגְדָל שֶל מִּלִּים שֶל גֹּבַה שֶל יֹפִי שֶל מָעוֹף. לָעוּף עַד הַשָּמַיִם וְלַחְזֹר כִּי אַתָּה הָרִצְפָּה שֶּלִי וַאֲנִי יְכוֹלָה לָעוּף. ביחס לתהיה הרצפה שלי ואני אוכל לעוף לתהיה בולט וחזק ואני אוכל לטבוע. אינני רואה את ההתאמה בין לעוף ולטבוע כן מתחברת אני ל "ואני אוכל לצלול...או לנסוק יש חזרות בשלושת השורות האחרונות מעוף לעוף ושוב ואני יכולה לעוף (בשורה האחרונה) כמשוררת הייתי מצפה שבשיר שבו הוא הרצפה את יכולה גם לנסוק. לעוף הרבה יותר קל מלנסוק כפסיכולוגית אני יכולה להאמין שהנך מבינה זאת. לעוף עד השמיים הנו ביטוי ילדותי ונדוש הוא יוצר חלל ריק וסגור מכווץ את התחושה והמחשבה לרמה של פעוט. נתן היה לכתוב לעוף.(נקודה) להשאיר לדימיון הגלובלי צמרות עיצים, הרים, עננים כחול השמיים עומק השמיים הכוכבים עופות ציפורים. את אכן יכולה לעוף כי הוא הרצפה שלך אך אינך יכולה לחזור...כי אינך נוסקת כשהוא יהיה בולט וחזק את אכן תטבעי. את לא באמת רוצה אותו בולט וחזק.(זה מסכן אותך) כן רוצה אותו כרצפה שלך שהנה קבועה, לא משה ממקומה את כל הקיום הפיזי הנך מניחה על הרצפה. ואת הרוח את משיגה ממעופך והחזרה שלך היא שוב מעוף. אינך נוגעת בריצפה... |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
סוף סוף עוד תגובה עניינית, המתייחסת לשירים עצמם. הערת הערות לגבי בחירת המילים והדימויים בשיר, תוך הנמקה מדוע מילותייך מתאימות יותר. אני מעדיפה לא להגיב להערותייך באופן ספציפי. תגובה כזו תהיה בבחינת פרשנותו של המשורר לשירו , מה שיחסום בצורה לא כדאית את המרחב האסוציאטיבי של הקורא. בכל זאת, אני רוצָה להעיר הערה כללית לגבי האופן שבו כדאי לדעתי לקרוא שירה. כדי להמחיש את הערתי אשתמש במילים שלך. "לעוף עד השמים הוא ביטוי ילדותי ונדוש הוא יוצר חלל ריק וסגור מכווץ את התחושה והמחשבה לרמה של פעוט" לקחתְּ תגובה זו, שעלתה בנפשך עם קריאת הביטוי "לעוף עד השמים" בַּשיר, והוצאת אותה אל מחוץ לשיר. ראית בחויה הינקותית הילדותית משהו שפוגם בו. אני מציעה שכאשר עולה חוייה כזו תנסי לראות אותה כחלק מהחוייה שמתעוררת עם השיר, וכחלק מ"מה שכיוונה המשוררת". יחד עם זאת יתכן שגם אחרי ניסיון כזה הביטוי ימשיך להיחוות כפוגם ומצמצם. בברכה תמר רבנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לקחתְּ תגובה זו, שעלתה בנפשך עם קריאת הביטוי "לעוף עד השמים" בַּשיר, והוצאת אותה אל מחוץ לשיר. ראית בחויה הינקותית הילדותית משהו שפוגם בו. אני מציעה שכאשר עולה חוייה כזו תנסי לראות אותה כחלק מהחוייה שמתעוררת עם השיר, וכחלק מ"מה שכיוונה המשוררת"" אוי, כל כך בדיוק, כל כך! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לקחתְּ תגובה זו, שעלתה בנפשך עם קריאת הביטוי "לעוף עד השמים" בַּשיר, והוצאת אותה אל מחוץ לשיר. ראית בחויה הינקותית הילדותית משהו שפוגם בו. אני מציעה שכאשר עולה חוייה כזו תנסי לראות אותה כחלק מהחוייה שמתעוררת עם השיר, וכחלק מ"מה שכיוונה המשוררת"" אוי, כל כך בדיוק, כל כך! אוי אוי אוי כמה טיפשי להכנס לדיון על מחרוזת שירים פאתטית (וכמובן שאלה בהחלט רחוקים מלהזכיר שירה. אם חפציכם שכל הכותבים יכתבו יפה יפה יפה כל הכבוד כל הכבוד כל הכבוד אבקש מחבריי להיכנס לאתר ולתרום לכם מחמאות באמת שלא קשה לשפוך מילים הנובעות מחנופה. במקומכם הייתי מעמיקה בביקורת שנובעת מהתרשמות של קריאה ראשונה . כי לראשוניות הזו יש משקל רב באמיתותם של הדברים. נהדר, נהדר, נהדר יש לי עוד הרבה מיזה רבו נחת. עם אתם רוצים עוד אז הנה שוב נהדר |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |