 |
|
 |
||
|
||||
 |
בדיוק. עפ"י רמת אי שביעות הרצון. 60% לא לגמרי מרוצים (משום שהגבילו אותם בחקיקה מאוד מסוימת) זה לפעמים פחות אי שביעות רצון מהמקרה בו החקיקה לא מוגבלת וה-40% מאוד לא מרוצים (משום שפגעו באופן מאוד מהותי בזכויות המיעוט). אי שביעות רצון זה לא משתנה בינארי. אין ספק שקשה למדוד את רמת אי שביעות הרצון וזו בדיוק הסיבה שההגבלות על הרוב הן רק במקרים הקיצוניים של הפגיעה במיעוט. במקרים אלה המדידה כבר לא צריכה להיות מדויקת וניתן להבחין ברות הפוטנציליות הגבוהות של אי שביעות הרצון. במילים אחרות: אם הטיעון שלנו שמצדיק את השימוש בהחלטות הרוב משתמש בטיעון התועלתני של יציבות שלטונית או מיקסום שביעות הרצון, אז ניתן להראות איך הגבלה (מסוימת) על יכולת החלטת הרוב גם יכולה להיות גורם מיצב או ממקסם שביעות רצון. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נא לשים לב שמיעוטים מסויימים רגישים יותר ל''פגיעות'' מסויימות בהם (קריקטורות של מוחמד, מצעד גאווה בירושלים), באופן שאיננו לגיטימי להשקפתנו, ושבמקרה שלהם נסכים שנינו לזרוק את מקסום שביעות הרצון לעזאזל, פן נשועבד כולנו לאמוציונליות שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מתלהב מנימוק מיקסום שביעות הרצון (או מיקסום האושר). מה שאמרתי היה משפט תנאי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |