|
||||
|
||||
גם זה שאסור לי לעבור באדום פוגע בחופש הפרט שלי. גם לחוק הזה אתה מתנגד? כל חוק פוגע בחלק מהזכויות בכדי לשמור על אחרות. אם אין התנגשות לא צריך חוקים. המדינה צריכה להתערב כל אימת שיש התנגשות בין זכויות, באופן שמגן על הזכות החשובה יותר. ברוב המקרים, כל מה שצריך בכדי לבדוק האם החוק ראוי הוא להעמיד את הזכויות אחת מול השניה ולהשוות. לדוגמא: הזכות שלך לחצות את הצומת בשלום, תוך שמירה על הסדר בכבישים חשובה יותר מהזכות שלי להגיע מהר יותר למחוז חפצי. הזכות שלך למכור חמץ גדולה מהזכות שלי ל...מה? (לדעת שאף אחד אחר לא מוכר חמץ בירושלים? איך לעזאזל אפשר בכלל לנסח זכות כזאת) המקרה של העישון הוא בעייתי, גם מכיוון שיש אי הסכמה לגבי העובדות - רמת הסיכון הבריאותי בעישון פאסיבי וגם כי הפגיעה בכל אחת מהאוכלוסיות דומה (האפשרות להנות מיציאה למסעדה, לדוגמא). החוק אגב, מנסה לתת לכל הצדדים להנות בכך שהוא מבצע הפרדה (אמיתית) בין האוכלוסיות |
|
||||
|
||||
"גם זה שאסור לי לעבור באדום פוגע בחופש הפרט שלי. גם לחוק הזה אתה מתנגד?" לא. "כל חוק פוגע בחלק מהזכויות בכדי לשמור על אחרות." לא *כל* חוק, אולי חלק מהחוקים (למשל, החוק שאוסר עליך לגנוב את רכושי לא פוגע בזכויותיך, בגלל שאין לך זכות לגנוב את רכושי, והחוק שאוסר עליך לעבור באור אדום לא בא להגן על אף זכות, אין דבר כזה "זכות לחצות צומת בשלום", הוא בסך בכל בא להסדיר הסדרי תנועה). אני לא הולך לנסח כתב הגנה על הכפיה הדתית, ובטח שאין לי כוונה לתקוף את חוקי העישון. אבל ברור שלאדם מאמין1, שמאמין שאם אתה תאכל חמץ אתה תפגע בעצמך (כי תגיע לגהנום), תפגע במדינה (כי הערבים ינצחו אותנו), תפגע בעם (כי אלוהים לא יעזור לנו) ושאם הוא לא יעשה ככל יכולתו למנוע ממך לאכול חמץ, גם הוא ילך לגהנום, ולכן כשאתה אוכל חמץ אתה למעשה פוגע בו, אדם כזה מאמין שטובתו האישית, טובתך וטובת הכלל היא לכפות עליך שלא לאכול חמץ. 1 לא שיש כאלה אנשים דתיים באמת, רק ניסוי מחשבתי. |
|
||||
|
||||
ניסוח גרוע שלי - יש לי הזכות לנוע בחופשיות לאן שאני רוצה. חוקי התנועה פוגעים בחופש הזה. לכאורה, המדינה יכלה להגיד לאזרחיה 'תסתדרו לבד' אבל אז היא היתה מועלת בתפקידה(1). עוד ניסוח גרוע שלי - הקונפליקט בחוק המצות (2) הוא בדיוק הקונפליקט הבסיסי בהגדרה של 'מדינה יהודית דמוקרטית' שבהצהרת העצמאות ולהיכן נוטים כאשר יש סתירה בין שני חלקי ההגדרה. דווקא הסטטוט קוו שהיה קיים ניסה לשמור את שני הצדדים מרוצים ופחות או יותר הצליח עד שלופליאנסקי בא ושינה אותו. בכל מקרה, לדעתי, כל פגיעה בזכויות הפרט בכדי לשמור על צביונה היהודי של המדינה צריך להיבחן בשבע עיניים (1) הדוגמא הקיצונית הזו באה להראות התערבות של המדינה שמקובלת על כולם - כנקודת בסיס לדיון. אגב, 'בסך הכל בא להסדיר הסדרי תנועה' אפשר להגיד גם על חוק הקסדות, שבו אנחנו מסכימים שהפגיעה בחופש הפרט גדולה בעינינו מהסדר שהוא מביא (2) עוד אגב, במסגרת תואר ראשון בתקשורת למדנו את 'חוק המצות' בקורס 'דיני תקשורת' (של זאב סגל). מכיוון שמותר למכור אבל אסור להציג, החוק הוא 'תקשורתי' בראיה הרחבה של המילה |
|
||||
|
||||
תראה, זה לא שאני לא מסכים איתך שמותר למדינה לקבוע הסדרי תנועה, אני רק לא חושב שזה בא ממקום של השוואה בין שתי זכויות ובחירה בזכות העדיפה. אני בוודאי לא מעוניין להגן על חוק המצות ובטח שלא על הפירוש הריאקציונרי של לופליאנסקי לחוק. אני, אישית, הייתי הרבה יותר מרוצה מהסטטוס קוו לפני שחוקק החוק, ואני חושב (ז"א, חשבתי אז, ואני עדיין חושב היום) שמדובר בחוק רע, טפשי ומיותר, וההשפעה עיקרית שלו על הרחוב הישראלי היא בהוספת שנאה הדדית וחוסר סובלנות, כמו שמבקריו ציפו בעת חקיקתו. מה שרציתי להצביע עליו הוא שכשאנחנו מסתכלים על החוק הזה בפרספקטיבה של 20 שנה, על הדיון שהיה בזמנו, עם כל המילים היפות של "חרויות הפרט לא יפגעו" ובתומכי החוק היום, שלוקחים את החוק כמובן מאליו, ומשוכנעים שהחוקק חוקק במטרה לפגוע בחרויות הפרט, ושהעובדה שזה לא מוזכר בחוק היא בעיה של ניסוח(3). אנחנו, טוב, לא אנחנו, זה כנראה רק אני, אני לא יכול להמנע מהמחשבה, מהחשש, שזה מה שיקרה לכל חוק שמחוקק היום ומכוסה במילים יפות. חוק, מרגע שחוקק, כבר לא שייך למי שחוקק אותו. לך תמצא היום את שאקי. (1) עוד לא גיבשתי דעה בקשר לחוק הקסדות. (2) בדיון בכנסת על החוק, הציע חבר הכנסת שריד להוסיף אותו לחוק הצנזורה. (3) וראה למשל את מאמרו של אורי אורבך http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3527888,00.h... שבדרך כלל לא נופל ככה. |
|
||||
|
||||
זה מה שהוא אמר: לך תמצא היום את שאקי, אבי חוק החמץ, שהיה מאמין גדול בחקיקה דתית דבר שלא הפריע לו לעמוד בראש השדולה ליחסי דתיים-חילוניים בכנסת ה-14. |
|
||||
|
||||
זה נחמד מאוד שהאדם מהנסוי המחשבתי "מאמין" בכל הדברים האלה, אבל חוקים במדינות מערביות לא נקבעים על בסיס אמונה*. בניגוד לחציית צומת באור אדום, שבה ברור לכל בר דעת כיצד ומדוע יִפָּגעו אנשים אחרים, הליכה לגהנום בשל אכילת חמץ היא לא דבר שיש לו תימוכין אמפיריים. *אפשר, כמובן, להחליט שאנחנו רוצים לחיות בתאוקרטיה, אלא שזה (עדיין) לא המצב. |
|
||||
|
||||
מצד שני, גם אין לו הפרכות אמפיריות... |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |