 |
כמובן שאיני חושבת שמלוא הארץ משפט. אם כך עולה מהתגובות שלי אז כנראה שיש לי בעיה בהצגת עמדותי. כדי שאטפל בזה.
יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהחברה הישראלית עוברת תהליך של משפטיזציה, ובוחנת את השאלות האלו בעיקר מהזווית המשפטית, ולא מהציבורית.
הרי ההפגנה (המשמעותית? היחידה?) שהייתה נגד קצב הייתה בכלל נגד עסקת הטיעון - לא נגד העובדה שהוא ממשיך לכהן (ולו בנבצרות) וממשיך לקבל משכורת. כך גם בפרשות אחרות - לא היו מחאות נגד העובדה שרמון, רגע לפני דיון על יציאה למלחמה (אני כבר לא זוכרת על מה היה הדיון באותו היום) מנשק קצינה. רוב רובם של הדיונים היו סביב השאלה אם הוא אשם או לא, אם היא הייתה צריכה להתלונן או לא, אם זו הטרדה או לא. כמה שאלו אם זה ראוי? אם זה הולם?
[הכנס כאן שורת מקרים בנוגע לפוליטיקאים שסרחו ויצאו זכאים במשפט]
אני בהחלט לא חושבת שקריטריונים ציבוריים צריכים לחפוף לאלו המשפטיים. בהחלט בהחלט לא. אבל אני גם לא עוצמת עיניים מהמציאות.
מצב שבו קצב מודה בהאשמות, אפילו בהאשמות קלות, מעבירות מסר לפיו "הוא עשה, אנחנו לא יכולים להוכיח שהוא עשה הכל, אבל הוא בעצמו אמר שהוא עשה". מסר כזה מחזק בתודעה הציבורית את הרעיון שקצב סרח ומטיל את הקלון (הציבורי, לא המשפטי).
אם קצב יצא זכאי במשפט, מי יזכור שזה בגלל קשיים פרוצדוראלים אלו ואחרים? רגע אחרי קריאת הכרעת הדין(ואין "זכאי מחמת הספק". זכאי זה זכאי) יתחיל קמפיין שמציג *אותו* כקורבן. נסיונות אז לדבר על רף ציבורי נדרש יתקלו בתשובות "אבל בית המשפט קבע שהוא לא עשה את זה!" גם אם לא זה מה שבית המשפט יקבע.
- אתה מתכוון לתא"ל גלילי? במקרה שלו, אם אני זוכרת נכון, הוצע היו אמורים להעלות אותו לדרגת אלוף, והחיילת (קצינה?) עתרה לבג"צ שמנע את הדבר, מה שגרם לכך שהוא יעזוב את הצבא. אבל אני לא חושבת שבג"צ הוא זה שאמור להכריע בשאלות האלו. זה בדיוק התפקיד של הציבור - להבהיר שאנחנו לא מוכנים שאנשים שסרחו ימשיכו להיות אנשי ציבור.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש