בתשובה לאנדריי בולוטינסקי, 10/01/08 0:16
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתה יודע, אתה ממש לא צריך להתנצל כל כך הרבה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה שאני מתנצל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שענה לך אינו אני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שים לב שעשו לפני השם שלך את הדבר הזה: ב/. כשעושים כך - האות בי"ת ועל ידה קו נטוי, ובצמוד לקו הנטוי שם או כינוי כלשהו - וכאן, בתגובה שמעליך, נכתב השם שלך - הכוונה של המגיב שעשה את זה היא: "*בשם* אנדריי בולוטינסקי". הכוונה היא הומוריסטית. מתכוונים לומר בזה: התגובה הזאת היא *כביכול* בשמו של אנדריי בולוטינסקי - לא באמת ולא ברצינות אלא בצחוק, ב"כאיללללו". בתגובה 376744 מישהו התבדח קצת על המנהג הקבוע של "שוטה הכפר הגלובלי" לתקן טעויות עברית מסויימות של המגיבים, והמישהו הנ"ל חתם: ב/שכ"ג. כך גם בתגובה 399062, ובזו האחרונה לא טרח המגיב למחוק את כתובת הדוא"ל שלו, וכך, לפי כתובת הדוא"ל, אנחנו יודעים שבמקרה הזה התגובה היא של המגיב אג"ג - אורי גוראל-גורביץ', שתיקן את סמיילי כאילו בשמו של שכ"ג. במשרדים מסחריים הסימן הזה, ב/, נעשה ברצינות - למשל כשהבוס נוסע לחופשה לזמן מה, ועובד אחר כותב מכתבים במקומו. כאן באייל זה נעשה, כאמור, כחלק מן ההומור המקומי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, הבנתי, תודה על ההסבר. כבר התכוונתי לכתוב תגובה ארוכה ונעלבת. למזלי ולמזלכם, כשראיתי את אותה תגובה שנכתבה בשמי, הייתי בבית הספר, כך שלא היה ביכולתי להתעלב כראוי. יותר מדי עיניים צופות וסקרניות היו מסביבי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באיזה מין בית ספר אתה, שהוא מונע ממך היעלבות נאותה? עד כמה שזכור לי, אצלנו זכות העלבון הייתה אחת הבודדות שנשמרו בקנאות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באייל המנהג הזה התחיל כאן: תגובה 102641 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוי, פדיחות - אמרו את זה קודם, לפני: תגובה 31858 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כן. אני מתמלא בושה וכלימה כשאני רואה את התגובות שלי בדיונים שהשתתפתי בהם כשהייתי בן שלוש עשרה. האדם שכתב את אותן תגובות, שלצערי נאלצתי לשכן בתוכי במשך שנים רבות, שעדיין מנסה לפעמים לחזור, היה אידיוט מושלם. אני מתנער לחלוטין מכל מה שכתבתי אז, פרט לרעיונות כלליים ביותר. אין זה מה שאני חושב, אין זה מה שאני מרגיש, זה פשוט גועל נפש. אני מתנצל – גיחי, גיחי – על עודף ההתנצלויות. העניין הוא, שהדרך היחידה שאני מכיר לשמור את הטרול בכלוב היא להעמיד את עצמי כל העת בעמדת נחיתות. נקודת ההנחה שלי היא שאני פחות טוב מאנשים אחרים, שאין לי מעלות, אלא רק מגרעות, שאני תועבת המין האנושי. זו הדרך היחידה שאני מכיר לשמור את ההתנהגות שלי בגבולות הסביר. ברגע שאני מרשה לעצמי לחשוב משהו חיובי על עצמי, ולו משהו פצפון, מחשבה חולפת, חסרת חשיבות לכאורה, אני חוזר להיות האידיוט המתנשא. בשל כך תיאלצו לשמוע אותי מתנצל בתכיפות רבה ביותר. אי־אפשר אחרת, מצטער. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקי, אז אולי אחרי שתגמור לכתוב תגובה מלאת התנצלויות והנחתה-עצמית תוכל למחוק את אותן ההערות? ככה גם לא תחזור להיות ה"אידיוט המתנשא" וגם תגאל אותנו מיסורייך.1 1וחשוב לא פחות,2 זה יקל עלי להתייחס למה שאתה רוצה לומר בלי כל הסשן הפסיכולוגי שמקיף את התגובה שלך. 2שלא לדבר על כך שיכול להיות שבעוד שנתיים אולי לא תרצה כל כך לקרוא את הדברים האלו שכתבת על עצמך. אין שום סיבה שתעמיד את עצמך בעמדת נחיתות - אני מתקשה להאמין שמשהו טוב יכול לצאת מזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר, למען השלווה הנפשית שלך ושל כל שאר קוראי האייל, לא אתנצל יותר לעולם באייל הקורא. פתחת תיבת פנדורה. אינך מתארת לעצמך מה יהיה כעת. (שום דבר מיוחד, למען האמת. אבל אחזה בי התשוקה להיות דרמטי.) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |