בתשובה להאייל האלמוני, 11/12/07 22:27
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מרקס לגמרי מודרניסט. אבל יש בכתביו מעין רמזים לתפיסה שאפשר לראות אותה כפו"מ (כפי שניטשה למשל מהווה גם כן גיבור תרבות של הפוסט מודרניסטים). במיוחד אמרה כמו All that is solid melts into air, משפט שמרקס כתב על עולם שחווה את התפרקות הקפיטליזם אאל"ט, אבל קיבל פרשנויות פו"מ. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
את ניטשה קל מאוד לראות בתפקיד זה, כמובן. אבל מרקס? נו טוב. הפוסטים באמת נוהגים להרחיק לכת לפעמים... בכלופן, תודה.:) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או.קיי, מצאתי את ה-מחברת הישנה שלי, ושם כתוב על מרקס כך (עיבוד חופשי): המודרניזם הוא חוויה של תכנון ושליטה רציונליים; מצד שני הוא גם חוויה של החולף, הנגוז - הכל זמני ונדחק מפני הקידמה. האמירה של מרקס "כל היציב והמוצק נידף ברוח", כמו גם קונספט "אובדן הקסם מן העולם" של ובר, מסמלים את הדיאלקטיקה שבתוך המודרניזם. מרקס עצמו ממשיך את מיתוס פרומתיאוס המודרני (הנאור) כמי שמביא בשורה למין האנושי, ומצד שני הבשורה שלו היא ביקורת חתרנית ומערערת. התיאורטיקנים של אסכולת פרנקפורט (ממשיכי מרקס) הצביעו על "הדיאלקטיקה של הנאורות" - מצד אחד החרבה שיטתית של סמכויות העבר (אלוהים מת), ופריצה מתמדת אל המחר. מצד שני, דוגמטיות, סיזיפיות ומאמץ מתמשך של יצירה ויצרנות, תוך פריצת גבולות מתמדת של היכולת האנושית. זו "מסורת של הריסת מסורת". לפי תזה של ברמן, מרקס אינו שייך רק למסורת של ניתוח וביקורת המודרניזם הקפיטליסטי, אלא גם ראה את ההרס השיטתי של כל מה שקדוש ויציב, בידי הבורגנות. במקום העבר בעל ה"הילה" באו קצב תזזיתי, ניידות מתמדת, משבר והתערערות, אי ודאות מתמדת וניצול של כל זה למטרות עסקיות. כל הערכים חולפים ונזילים והתוצאה היא אדישות לענייני מוסר. לכן בעיני ברמן, הביקורת של מרקס על הקפיטליזם (למרות שמרקס היה מודרניסט) היא עוד אבן המשתלבת יפה בחומת הביקורת על המודרניזם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. מעורר מחשבה. מה היה נושא השיעור? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא שיעור אלא קורס: מודרניזם ופוסט מודרניזם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן כן, חשבתי על קורס כמובן. מה, גם אם אגיד "מלפפון" ואתכוון לעגבנייה תתחילי לתקן לי? איזה קטנונית:) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצהרות מהסוג הזה, עם כל הכבוד, הן כל כך כלליות ורבות סתירות עד שהן פשוט חסרות ערך. הרי עצם העיסוק ב"מודרניזם" הוא כל כך כללי שספק אם ניתן בכלל ליישם אותו על אובייקט קונקרטי. איך בכלל מודרניזם יכול להיות חוויה? חוויה של מי? של מי שחי אז? של הקורא? של המבקר? הדברים האמורים פה (ואני מניח שהם סיכום שיעור, לא דברי המביאה אותם אלינו) הם כל כך ריקניים עד כי אין פלא שהם נצמדים לכל מיני ציטוטים, כאילו יש בפתגם די כדי להסביר את הכוח שיצר אותו. בואו ננסה למשל לראות איך טקסט כזה מתאר את זרם התודעה שהוא טכניקה מודרניסטית בעליל (למה בעליל? כי הוא קיים באותן שנים שמיוחסות למודרניזם. או, ליתר דיוק, אותן שנים שבטוח במודרניזם שיש המתארכים אותו מאמצע המאה ה-19 אולי עד היום) האם זרם התודעה הוא המחשבה הנגוזה בעודנו קוראים אותה? אז מה עם הרציונליות? היא של המחבר? ואולי הרציונליות נגוזה? ואיזו סמכות מוחרבת פה? זו של המספר? ואולי היא דווקא מוגדלת בשל היכולת לייצג טוב יותר את המחשבה? בקיצור, נראה לי שדברים כאלה (במחילה ממי שמביאה אותם אלינו והיא תבורך) לא ממש עוזרים להבין מהו מודרניזם ואולי אין מודרניזם בכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם סיכום של סיכום שיעור... ברור שכאשר מקצרים מאוד התוצאה עלולה להיראות כמו סיסמא ריקה, ואם כך יצא אתה יכול להאשים אותי. לא את החומר, שהוא עשיר ומורכב ונסמך על קישור דבריהם של מספר תיאורטיקנים. לא ניסיתי להסביר מהו מודרניזם אלא היכן מרקס ניצב מבחינת התפר שבין מודרניזם לפו''מ. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |