|
קשה הקריאה ב"רחובות הנהר", כשם שקשה הקריאה בכל אחד מספרי שירתו של אורי צבי גרינברג, שהוא, בעיניי, מבכירי המשוררים העבריים. ואי אפשר לצפות שהקריאה ב"רחובות הנהר" לא תהיה קשה ואימתנית, הרי הספר מגולל את אימות השואה ברצף שירי אדיר, מגלגל את נוראותיה לשפה פואטית עשירה, מסובלת־רגש ודקה מן הדקה, שפה מדוייקת ומדודה המתאימה למלאכת המשורר, העוסק, כדבריו, ב"מדעי האבל".
אף משורר עברי, שבחר לכתוב על השואה, לא הצליח להקיף את הנושא כשם שאורי צבי הקיפו; לא הצליח להעמיד עולם מלא, עולם מלא בחיותו ועולם מלא בחורבנו, במסגרת של ספר שירה, כפי שאורי צבי עשה. המעיין ב"רחובות הנהר" משול לאדם המהלך בעולם חרב, שכלום לא נותר בו, אפילו לא פמוטות השבת, שנגזלו על ידי אחד גוי, אפילו לא גוויות הנספים, אך השיר בורא עולם חדש ויוצר את העולם מחדש – "הניגון מפיל אור בעיגול – בבואה של חמה" 1 – ומכאן, המשורר הוא כאלוהים, היוצר עולם, עולם שבנוי משברי שירים, מטורי שירים, משירי שירים.
אבל די לדיבורים ולכתיבה על אודות הספר, יש לקרוא את הספר: הקריאה ב"רחובות הנהר" היא חוויה שירית אדירה, עזה, מלאה ומטלטלת. הספר נפתח בשיר "באי במחתרת: חזון ליל קיץ תרצ"א" 2, חזון אימים של המשורר על חורבנו המוחלט של העם היהודי. נמשיך. בשיר "אין עוד משלים", שהוא חלק ב' ממחזור השירים "לאלוהים באירופה", המשורר קובע שחורבן יהדות אירופה מאיין את השפה השירית ואת עולם הדימויים המוכר, "כל המילים צאלי צללים". בטורו האחרון של השיר הוא קובע נחרצות, "ווטן 3 ונצרות הם בסוד האסון, אין יודעת תבל".
לכל אורכו של הספר המשורר קרוע בין אבלו הפרטי על משפחתו הענפה שנרצחה, אמו, אביו, שש אחיותיו, בעליהן וילדיהן, לבין אבלו הכללי על עמו שהושמד ונספה, ועל כן, הספר משובץ בשירים על מות משפחתו: ב"אל גבעת הגוויות בשלג" 4 המשורר מדמיין את שעתו האחרונה של אביו, שכן הוא כלל לא ידע איך נרצח אביו, ובוחר לעשות כן באמצעות בלדה, סוגה שירית שהמשורר בעט בה לפני כן. בשיר אחר 5 המשורר שוקע בהזיות כיצד הוא מציל את אמו ממוות ב"בלז'יץ המזבח" ולוקח אותה לנהר הירדן, שם היא ממששת את בגדיו, מבינה שמדובר באריג קשה ומחוספס של מדי חייל, ומצווה עליו לעולם לא לפשוט את מדיו. ב"אלית ביניים" 6, שיר קצר ומושלם, המשורר מתפנה מאבלו העז על העם היהודי השרוף לקינה קצרה על משפחתו הטבוחה, וקובע "מותר לבכות ולקרוע, אך הבכי והקרע לשווא // אם לא ייהפך זה הבכי לראם הברזל בקרניו".
אך אין די בדוגמאות אלו כדי לעמוד על פלאו של הספר. הספר עשיר ומקיף וגדול. הוא חוזר על פתחי העבר, מבוסס בהווה וקופץ אל העתיד. בשיר "בקץ הדרכים עומד ר' לוי יצחק מברדיטשוב ודורש תשובת רם" המשורר עוטה את דמותו של לוי יצחק, סנגורם של ישראל ומשורר בזכות עצמו, ומתריס בפני אלוהים, לאמור, קיים את בריתך ותנה לנו ארץ או שלא עוד נעבוד אותך כאל. במסגרת הספר גרינברג חוזר גם לשירתו שלו והופך אותה על פיה: בשירו המוקדם "הזכרת נשמות" 7 על חוויותיו במלחמת העולם הראשונה הוא כתב, "ולא אבך עוד בחיי כבכייה ההיא שבכיתי על מימי הסווה", אבל עכשיו הוא מבין שהוא טעה, ועתה הוא בוכה בכי של דם על עמו ומשפחתו שנהרגו.
--- 1 "שיר העוגבר": http://www.uri-zvi-greenberg.org/poems_shira_lirit1.... ; ב"עיגול" הכוונה היא ל"עיגול הנגוהות", שהוא השמש. רוצה לומר, השיר הוא שבורא את השמש. גם השיר הזה, שהוא בבחינת מפתח לשירת אצ"ג כולה, מופיע ב"רחובות הנהר".
2 "באי במחתרת": http://www.uri-zvi-greenberg.org/poems_hurban1.htm ; השנה העברית תרצ"א מקבילה לשנים 1930-1931, הווה אומר, השיר נכתב עוד לפני השואה.
3 ווטן הוא אודין, ראש האלים במיתולוגיה הנורדית, אליה ערגו הנאצים. השיר "אין עוד משלים" כולל הגות שירית על תולדותיה של הנצרות. המשורר מבדיל בין "הנצרות הירושלמית", היא דת החסד המוסרית של ישוע היהודי מנצרת, לבין "הנצרות האירופית", שלא ידעה איך לעכל את ציוויה הקשים והמוחלטים של הברית החדשה, שהיו לה ל"בשר פיגולים".
5 פרח מזכרוני שם השיר. ספר השירים כלל לא נגד עיניי, ואני נאלץ לשחזר את מהלכו מזכרוני ובעזרת האינטרנט.
6 "אליה" היא קינה, והספר כולו קרוי "רחובות הנהר: ספר האיליות והכוח".
7 http://www.uri-zvi-greenberg.org/negohot/shapira.htm ; מתוך "אנקראון על קוטב העצבון".
|
|