בתשובה לנקדן, 05/12/01 12:36
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מסכים איתך. מה שאני לא יודע לא יכול להזיק לי. לכן אני לא מוחה נגד מה שאני לא יודע שקורה, אלא רק נגד מה שאני כן יודע שקורה. למשל - ניסויים בבעלי-חיים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית ברצוני להתנצל על כך שאינני משתמשת בסימני פיסוק וזה משום שאני מקלידה במקינטוש וסימני יוצאים מעוותים בפי סי שלכם בעניין כהות החושים שמאוזכרת במאמר לפני כשלוש שנים התפרסם דוח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הכולל נתונים על התאבדויות נוער בישראל אני התעניינתי בדוח זה מטעמים שאינם קשורים לנושא ניסויים בכלל ולהפתעתי גיליתי שבניתוח הטור של עיסוק הורי המתאבדים אחוז ההורים שעוסקים במדע היה הגבוה מכל יתר המקצועות אין בידי חתך של איזה מדעים אך סביר להניח שחלק לא מבוטל מתייחס למדעי החיים שבתחומם נעשים ניסויים בבעלי חיים זה אחד הדברים שהביא אותי לראות את הקשר בין כהות חושים של הורה לזה של מדען במה שקשור ביחסים עם אנשים או בעלי חיים או ילדיך שלך ולעניין אחר באותו העניין לדעתי יש להפריד בין רופאים לבין מדענים רופאים הם ברובם אנשים שבחרו לעסוק בטיפול בחולים לעומתם חוקרים או מדענים הם אנשים שבחרו במסלול מחקרי והם אלה שאמונים על ניסויים בבעלי חיים על כל המשתמע מכך לדעתי יש קשר הדוק בין ביצוע ניסויים בבעלי חיים להתכהות חושים וקשר פחות הדוק בין ביצוע ניסויים בבעלי חיים לאלימות |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השערות אחרות: 1. מדענים מציבים רף הישגים גבוה לילדיהם - ויותר מדי לחץ עשוי לגרום לבעיות. 2. מדענים נוטים לראות את העולם במושגים "קרים" ולהסתדר יותר עם מודלים מאשר עם אנשים ולכן קשובים פחות לצרכים של ילדיהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין מאוד הנתון שהבאת בנוגע להורי מתאבדים. אני חושב שאכן יש סבירות גבוהה לכך שהקשר בין הורים מדענים לילדים מתוסבכים אינו מקרי. אבל הדרך שבה הניסויים שמבצעים ההורים משפיעים על מצבם של ילדיהם פתלתלה כל-כך, שיהיה זה מוגזם להניח שזוהי אחת מהסיבות העיקריות להתאבדות שלהם. כמעט בכל מלאכה, שואף המקצוען להפריד בין האינטרסים לסנטימנטים, בין העסקים לעולם האישי. ההפרדה הזו, מן הסתם, אינה הרמטית, ולכן סביר שתהיה השפעה לנסיונו של בעל המקצוע בעבודתו גם על חייו הפרטיים ויחסו לסובבים אותו. אך השפעה זו עלולה להתבטא בצורה שקשה להצביע עליה, ולגרום לנזק שקשה לראות או למדוד. באופן כללי, הניסיון של האדם בחייו משפיע על קווי האופי שלו, ומי אנו שנקבע אם תכונת אופי כלשהיא היא חיובית או שלילית? הדרך היחידה שלנו לעשות זאת היא להראות את הקשר הישיר שלה לנזק שנגרם לחברה, נזק שמהווה קונצנזוס - למשל - רמת הפשע והאלימות. זהו הקשר שמנסה ליצור כותב המאמר, ולא בהצלחה יתרה. אדם יכול להיהפך לקצר-רוח יותר, או לחלום סיוטים שיפריעו לו במהלך של חייו. הוא יכול לאבד את הריכוז, או להיות פחות עירני. הוא יכול לפתח יכולת וויכוח שתתיש כל מי שייעז לחלוק עליו, או לאבד חלק מכושר היצירתיות שלו. והוא יכול לאבד חלק מן הרגישות שלו. לא תמיד נוכל להבחין בשינוי כזה אצל האדם, וקשה לצפות שניתן יהיה להראות קשר ישיר בין תכונות אלו לעלייה בפשע, ליחסים במשפחה, או לכל תופעה חברתית אחרת שניתן למדוד. ייתכן בהחלט שחלק מתכונות אלו יהוו ביחד עם גורמים רבים נוספים את הסיבה להתנהגות שנוכל לסווג כ"שלילית". אולם כרגע אין בידינו כלים לגלות זאת. לכן השאלה היא לא אם יש בידינו הוכחה להשפעה שלילית של אובדן הרגישות על רמת הפשע, אלא אם אנו חושבים שיש באובדן הרגישות נזק לדמותה של החברה כפי שהיינו רוצים שתהייה. בלי כל צורך בהוכחה, אלא תוך שימוש ביכולת שלנו כרוב להשפיע על אופי החברה בה אנו חיים. האם היינו רוצים שהאנשים שסביבנו יפגינו יותר רגישות? אם כן, עלינו לעשות מה שניתן כדי להעלות את רמת הרגישות החברתית. הגדלת הפיקוח על ניסויים בבע"ח היא אחת הדרכים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |