בתשובה לאסף עמית, 05/12/01 9:21
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מוצא את הפסקה האחרונה שלך מקוממת למדי. משהו כמו1 "כל קורא מוזמן להחליט בעצמו עד כמה סבירה בעיניו הטענה שיהודים עושים מצות מדם של ילדים נוצריים" - כידוע, הרבה קוראים בהסטוריה החליטו שזה סביר בעיניהם, וזה בהחלט אומר משהו - אבל קודם כל לגבי הקוראים, לא לגבי היהודים. לדעתי, בשאלה כזו, שניתנת לבדיקה (הצגתי שתי דרכים אפשריות), לא זה סוג הדיון שיש טעם לקיים. לעצם העניין, ולטובות קוראים שכן רוצים להחליט בעצמם עד כמה סבירה בעיניהם הטענה, אני אציין שבעיניי, א-פריורי, היא נראית לי כמחייבת leap of faith ענקית. גם לטענה החלשה יותר בדבר חיילי-כיבוש אינני מכיר תימוכין מהסוג שדיברתי עליו קודם (מעבר לאנקדוטות וכתבות-צבע במוסף לשבת). על אחת כמה וכמה במקרה דנן, אפשר להציע את התזה לפיה חוסר-הרגישות לסבלם של בעלי-החיים מתקיים על בסיס של אובייקטיפיקציה (בעוד שרגישות גבוהה לסבל תתקיים על בסיס של האנשה), ולכן אין הוא משליך על היחס לאנשים (או אפילו לחיות-המחמד הפרטיות של מבצעי הניסויים). 1 אני בטוח שאפשר להסביר את כוונתי בלי הדוגמא הזו, או עם דוגמא מוצלחת יותר. אני מצטער שזה מה שיצא מתחת כפותיי, ולא ניסוח עדין יותר. אני מקווה שבכל זאת כוונתי תובן, וייסלח לי על האופן הלא-מוצלח בו ביטאתי אותה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין שהחלק הראשון של הכתבה צרם לך עקב היותו מבוסס יותר על הגיון ופחות על סימוכין (אם הבנתי נכונה). השאלה היא, מה דעתך על חלקו השני? הייתה פה נטייה מצד לא מעט הכותבים להתייחס רק לחלק הראשון של הכתבה, אשר לעניות דעתי, הוא פחות משמעותי מהחלק השני - אשר כולו עובדתי וברור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתוך שיחת-איציק עם אסף עמית: א"ע: "אני לא מבין אותך. נניח שאתה נתקל בקוף שיושב בוכה ומייבב במשך חודשים במתקן ריסון עם חצי גולגולת מנוסרת כשהוא מת מכאבים, מצמא ומדכאון [...] אתה לא תקום מהכסא עד שלא תבין מה *בדיוק* ההשלכות של זה? זה שבינתיים כשאתה מתעסק בהתנסחויות סופר-מדויקות [...] אף אחד לא מסכים למסור לאף אחד שום מידע על מה שקורה שם, זה כשלעצמו לא מצדיק בעיניך איזה מאמר או שניים? רק ההשלכות הפסיכולוגיסטיות וכל מיני קורלציות יענו-מדעיות בין דפוסי ההתנהגות של [החוקרים] לבין חיי המשפחה שלהם, זה מה שחשוב?" אני: "בדיוק לא! לכן אני מתקומם על החלק הראשון של המאמר, המנסה לרמוז, באופן שטל כהן הגדיר כ"דמגוגי", ל"השלכות" כאלה, בעוד שאני בדיוק עומד לענות למאט בעניין החלק השני - הבו לנו אכיפה מלאה ויעילה, הבו לנו פיקוח ציבורי ודיון ציבורי נאותים, הבו לנו חרם צרכנים אפקטיבי, הבו לנו חקיקה מתקדמת - אל תמרחו אותנו בפסבדו-עלילות-דם פסיכולוגיסטיות". [אסף עמית מוחה על זה שלכאורה ייחסתי לו עלילת-דם] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למי אתה מתכוון? האם לקהיליית זכויות בעלי החיים? האם למחוקקים? לציבור? לחוקרים? כשבאים לבדוק את נושא השינוי המיוחל (אני מקווה שרוב הציבור מייחל אליו), מעניינות ביותר הסיבות למה הוא לא הגיע עד כה. אז בודקים מה עשתה האגודה הישראלית נגד ניסויים בבע"ח כדי לקדם את הנושא; בודקים כמה התקשורת קידמה את הנושא אצלה - פועל יוצא של כמה הציבור בכלל מתעניין בנושא (בד"כ); בודקים מי התנגד לשינוי זה, בעזרת עלייה לרגל לכנסת לנסות לשכנע ח"כ-ים שלא להצביע לחוק הזה והזה, ולא לעשות את התיקון הזה והזה - והפעלת לחצים כלכליים ופוליטיים.. ולמה... אפשר לכתוב נובלה שלמה רק על המאבקים בין הלובי הפרו-ויויסקציוניסטי לבין הלובי האנטי-ויוסקציוניסטי... הנובלה, בסיומה, צפויה להתחיל לענות על כמה שאלות נוקבות: 1. מדוע הלובי הלוחם בשינויים ולמען הסטטוס קוו, לוחם בשינויים? 2. כיצד הלובי התומך הזה, הצליח זמן כה רב להשאיר את המצב על כנו? (תת שאלות - האם זהו כשל של האגודה נגד ניסויים? או שמא הלובי התומך בהמשך המצב פשוט הרבה יותר חזק ממנה?) 3. איך זה, שיש כל כך הרבה אנשים שתומכים בשינוי רעיונית, אבל עוזרים בהשארת המצב על כנו ע"י אי נקיטת עמדה ברורה (תת שאלה - האם זו תמימות מיוחדת לעמנו לסבור שד"ר = קדוש ופרופ' = ס.אלוהים?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה הזה התכוונתי קודם כל למי שכותב מאמרים באייל (ואין לו יומרות לדווח על מחקרים פסיכולוגיים), ומעוניין בדיון בעל ערך ובתמיכה בפעולה מעשית. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |