בתשובה להמסביר לצרכן, 26/10/07 12:15
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בקשר לחלק הראשון - כנראה שלא הבנת את דבריי. כתבתי במפורש שאני מסכים שהתבצעה פה עבירה נוספת שהיא שונה מרצח. העבירה היא אכן פגיעה במשטר באמצעים אלימים (מה שקראתי לו הרג ראש הממשלה). בהנחה שכוונת הרוצח היא אכן לרצוח את רה"מ (וזה לא קורבן אקראי) - העונש על כך צריך להיות זהה בין אם מדובר בימני, בערבי, או בהומלס. עם כל הכבוד, החוק אינו אמצעי לפורקן תיסכולים על אנשי ימין קיצוני. בקשר לסגנון הפרובוקטיבי, התרעומת אינה על כך (אני מוצא אותו ילדותי ודמגוגי). התרעומת היא על כך שאתה מבקש להרוג אנשים על סמך *הבעת דעה* ש*אתה* מפרש כתכנון לפגיעה במשטר. עובדתית, האנשים שהזכרתי מעולם לא הצהירו על כוונה לפגוע במשטר או להרוג את כולנו, וזה שאתה ממשיך לחזור על כך לא הופך את זה ליותר נכון. ברור לי שאתה מסוגל לחזור על ההסבר כיצד הלל וייס שלח את יגאל עמיר, כבש שטחים מצה"ל וכדומה ולפיכך הוא שקול לנסראללה. לא מעניין אותי לדון על כך - בעיניי זה לא יותר מפרשנות עקומה (אך פרובוקטיבית). מה שכן מעניין אותי זה שהרג אנשים במדינת ישראל יתבצע (אם בכלל) על סמך ראיות יותר, אמ, אמפיריות. רק כדי להבהיר, אני גם מתנגד להרג של אנשים שמצהירים במפורש שצריך להרוג את כולנו. לכל היותר אני מוכן לסבול סנקציות חלקיות על חופש הבעת הדעה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם עכשיו הבנתי את החלק הראשון אז אני מסכים לו: בארוע של רצח רבין התבצעה עבירה נוספת שהיא שונה וחמורה מרצח. והעונש על העבירה הנוספת הזו צריך להיות נפרד מעונש הרצח וזהה בין אם מדובר בשמאלני או ימני, ערבי או יהודי. (אבל אני סבור שאם הומלס יורה ברוה"מ, שלא מטעמים פוליטיים, אז העבירה הנוספת, מעבר לרצח רגיל, לא מתקיימת). אני חושב שיש לפחות מידה מסויימת של דמגוגיה בחלוקת ציונים לסיגנון שלי, יחד עם האמירה "שלא מעניין אותך לדון על כך". יכולתי לומר שאני לא מתרעם על סגנון כזה (אבל מוצא אותו מתנשא ומתחסד). אבל לא אומר זאת... כי "אני לא דמגוג". בכל מקרה, כאשר יביאו את השניים ההם למשפט, אני לא העלב אם ידרשו לבסס את האשמה על ראיות אמפיריות ולא יסתמכו רק על עדותו של "המסביר" בדיוני האייל. אבל לפני שכל זה קורה צריך חוק שמגדיר את מעשיהם כעבירה. אלא שאם אתה "לא רוצה לדון על כך", אנחנו לא נדע אם אתה חושב שמעשי השניים הללו (למשל) פגעו במשטר, או שאתה חושב שהשהיד בא משומקום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שדעתי בשאלות שהעלת ברורה מאוד מהודעתיי הקודמות. עובדתית, השניים הללו לא עשו שום דבר חוץ מלדבר. דעתי היא שדבריהם הם נבזיים. קל מאוד להבין מהודעותיי הקודמות שאיני חושב שדבריהם מצדיקים הוצאה להורג או גירוש. יגאל עמיר, כפי שגם אתה מודה, אכן לא נשלח ע''י אף אחד (ואני משתמש פה במילה נשלח בהתאם למשמעותה בעברית). בעניינים של ''שליחה לא טכנית'' אני לא מבין כלום ובאמת שאין לי שום כוונה לדון בהם. צר לי אם זה מרגיז אותך, אך אני באמת חושב שדבריך הם דמגוגיים. התייחסות למעשים מסויימים במילים בעלות משמעות שונה, הרטוריקה הזו של ''שהיד'', ''פגיעה בעם היהודי'', ''להרוג אותם לפני שהם יהרגו אותנו'', העמימות לגבי מי נכלל בתוך קבוצת אוייבי העם - כל אלו הם אקזמפלר לדמגוגיה. אגב, ''דמגוגיה'' היא ניסיון שכנוע המתבסס על רטוריקה מטעה, פניה ליצר הפחד או הנקם של קהל השומעים וכד'. כשהעברת ביקורת על הסגנון שלי, המילה שחיפשת היא (נראה לי) צביעות. ואני מקבל את הביקורת, אבל עדיין אני לא הולך לדון במה שאמרתי שלא אדון בו, גם אם זה הופך אותי לצבוע. אשאיר לך את זכות התגובה האחרונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על הזכות. אנסה לסכם: 1. לדעתי, העובדה ש"השניים הללו לא עשו שום דבר חוץ מלדבר", איננה מספיקה. דיבור שהוא הסתה לפגיעה אלימה במשטר, הוא עצמו פגיעה אלימה במשטר (אנחנו דורשים אפילו מהפלסטינים שיפסיקו להסית את נעריהם). אני מוכן לדון איתך על חומרת העונש (להרוג, לגרש, לאסור וכו') אבל לא מקבל את הטענה שהם זכאים. 2.שום דבר באייל לא יכול להרגיז אותי אחרי הפרובוקציות שאני מתאמץ כל כך לעורר. מה גם שטענתך, הכביכול מרגיזה, צודקת: הביטויים שבהם השתמשתי הם אכן דמגוגיה. אני חושב שהאייל (יש שמצטערים על כך) איננו בית משפט ולא אקדמיה. וכללי הטיעון המשפטי או הכתיבה האקדמית לא מחייבים כאן. יש כאן גם דמגוגים וכדי להעביר להם מסר צריך לדבר בדמגוגיה. 3. אני חושב שההצמדות לעובדות מהסוג של "הם רק דיברו" (כאילו לא שמעת על הסתה), היא בדיוק "ניסיון שכנוע המתבסס על רטוריקה מטעה". ולכן יש בה מידה של דמגוגיה (ואולי גם סוג של צביעות, שאני מעדיף לקרוא לה התחסדות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סבורני שאתה מחמיר איתנו יתר על המידה. אם אתה מתעלם מנקודת מבט המתבססת על דאגה להמשך קיומו של משטר דמוקרטי-ליברלי ומרכז חיציך כלפי "פורקן תיסכולים על אנשי ימין קיצוני" הרי גם זה משיק לסלקטיביות פרובוקטיבית. אנצל את תגובתך להבאת טיעון שאינו קשור ישירות לתוכן תגובתך: כתוצאה מן ה"פרובוקציה" שלך אכן אבחנתי בסוג של תסכול, לפחות בקו החשיבה הפרטי שלי, אך זה כלל אינו "תיסכול על אנשי ימין קיצוני". יתכן מאוד שתסכים איתי שההיענות הפבלובית של המדיה והציבור לכל פרובוקציה רכילותית של משפחת עמיר מקורביה ותומכיה היא עובדת חיים שאי אפשר לשנותה. אפשר לאבחן קבוצה די גדולה בקצוות הפוליטיים של פרובוקטורים המקבלים את מנת האדרנלין שלהם מגירוי עצביו החשופים של המרכז השמאלי, הימני או שניהם גם יחד (בסגנון הילדותי הנ"ל אפשר לומר בקיצור: חמורים קופצים בראש). אני מניח שבניגוד לך (או לד. אנשלביץ למשל), אני לא ממש אזדרז להגן על זכויותיהם המשפטיות של האדונים הנ"ל קלה כחמורה. דעתי היא שאם אדם נהנה להרגיז/להציק לכלל, הוא צריך לצפות לשאת בתוצאות זעמו של הנפגע. מטעמים פרקטיים של חשש מהענקת כח מופרז שיופעל בצורה אקראית ומקרית ע"י המערכת המשפטית, אולי נסכים שעדיף להמנע גם מכך שכן הענשה יורידית של כל חק"ב נזקה מרובה מתועלתה. והנה נקרה לנו מקרה העמירים. יש כאן אקזמפלר שבו חברו נטיות פליליות (גניבה והסתרה של חומרי נפץ וחבלה) עם פרובוקטיביות להכעיס לתערובת נפיצה שהביאה לחציית גבולות המקובלים אפילו בקצוות הרחוקים או האדישים של המפה הפוליטית. האם אין זה סביר לצפות שבמקרה זה יתייצב האשם בפני כל חמת הזעם ה"שיפוטית" של הציבור כולל זו שנצברה אל מול כל אותם אלו שאינם שווים ענישה. האם אין זה סביר שמערכת המשפט תנצל את המקרה לשרטוט חד של גבולות הפרובוקציה, בבחינת עד כאן נישא את תועבותיכם ומכאן והלאה תשלמו את מלוא המחיר? האם לא צדקו אנשי אפסוס כאשר גזרו שכחה על שמו של מצית הארטמיסיון (משבעת פלאי העולם העתיק) ששרף את המקדש הגדול והיפה ביותר של יוון רק כדי ששמו יוכר בכל העולם ובכל הזמנים? המערכת הפוליטית והציבורית הנוכחית היא כזאת (צריך לזכור שהראשונים שיפגעו מעליית הימין הקיצוני יהיו מפלגות המרכז של הימין) שבית המשפט היה יכול לגזור על עמיר את העונש היחיד המידתי למעשיו: מאסר עד צאת נשמתו. מה שמתסכל אותי אישית הוא שהקואליציה של אנשי שמאל וימין קיצוני, קנאים דתיים, ח"כים ערביים ואנשים המאמינים שכתבי החרטומים של הליגאליסטים ועוה"ד יכולים לבדם להיות העמודים עליהם נשען המבנה הפוליטי-חברתי, היא מספיק גדולה כדי להפוך את העונש ה"מידתי" לבלתי סביר. בחוכמה שלאחר מעשה כנראה שמוטב לנו לקחת את התסכול הזה לכיוון של עיצוב הבחירות העתידיות שלנו ולא לכיוון של חרפות וגידופים. ועוד הערה לעניין "כוונת הרוצח" - לדעתי לעניין "כוונת" מבצע הפשע יש אולי השלכות יורידיות, אך לנו מן הצד הפוליטי-ציבורי של המעשה אין לכך כל משמעות. מאות ואלפי נאשמים, בבתי הדין לתעבורה למשל, מורשעים מדי שנה, נענשים, נקנסים ואף נכלאים למרות שההנחה היא שלא היתה להם כלל כוונה פושעת (כך לפחות אני מקווה). אין זה משנה כלל אם עמיר פעל בשליחותם של הלל ודניאלה ויץ, בשליחותו של ר' משולם מיהוד או כדי לזכות בחסדיהן של בתולות קוזאקיות. לענייננו חשוב רק המעשה עצמו ותוצאותיו. הפשע הוא ערעור וחתירה תחת יסודות המשטר הדמוקרטי והוא יכול להתאים לעמיר או לאנרכיסטים נגד הגדר אך לא לטרוריסטים פלשתינאים הרוצחים את שר התחבורה או את כהנא ולעניין זה כוונותיהם המדוייקות אינן מעלות ואינן מורידות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כרגיל, דבריך מעניינים ומשכנעים מאוד, ואני מסכים עם רובם. עם זאת, בניגוד למה שכתבת, איני מגן על זכויותיהן המשפטיות של פרובוקטורים למיניהם, ואני בהחלט חושב שהסתה היא פשע בר ענישה. קל וחומר שאיני מגן על משפחת העמירים (לא שטענת זאת, אבל אני בטוח שיש כאלו שכבר סימנו אותי כשייך לצד הלא נכון של הגדר). הדבר היחידי שאני מגן עליו, הוא על שיקול הדעת שמאפשר לנו להבדיל בין דברי הסתה לניסיון לרצח, ובין האשמת הרוצח להאשמת הבאים בכותלי האוניברסיטה בה למד. למעשה, שיקול הדעת הזה הוא מה שמבדיל בין הרוב השפוי לבין אותם פרובוקטורים שמבקשים לשפוט את ''פושעי אוסלו'', או להרוג את ''אוייבי העם היהודי שמנסים לפגוע במשטר'', להבדיל לא כל כך אלפי הבדלות. ההשלכות של דברי ההסתה האלו על המבנה הפוליטי והחברתי של ישראל הן חמורות, ואתה עמדת רק חלקן (מטעמי זמן אני נמנע מלהרחיב). ואם אין צורך להזדרז ולהגן על זכויותיהן של מסיתים מהזן הראשון, ודאי שאין צורך להזדרז על הגיגיהם של אלו מהזן השני. אין שום בעיה לדון על גבולות חופש הביטוי, מבלי להזדקק להפצצת אוניברסיטת בר-אילן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק כדי להראות שאווירה דמגוגית מושכת לתוכה גם מי שחושב שאיננו דמגוג, ===>"...ובין האשמת הרוצח להאשמת הבאים בכותלי האוניברסיטה בה למד." איש לא האשים כאן את "באי האוניברסיטה". להפך. אבל אם זה משרת את טיעוניך אתה רשאי להשתמש בזה כאילו זה נאמר. ===>"אין שום בעיה לדון על גבולות חופש הביטוי, מבלי להזדקק להפצצת אוניברסיטת בר-אילן." מאידך, נראה שהדבר היחיד שמעורר אנשים רדומים/סבילים לדון בגבולות חופש הביטוי - שלא לדבר על לקום ולהגן עליו - הוא פרובוקציה על הפצצת בר-אילן. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |