|
אני לא לגמרי בטוח שהטענה אבסורדית. דווקא בחלק אחר של הדיון ניסו להפריד בין החיים כקיום של המכונה הביולוגית שנקראת ''אני'' לצורך הדיון, לבין פונקציות תבוניות אחרות שה''אני'' הזה מייצר. למה לוותר על הראיה של הזכרון של הדברים שעשינו, על פירות עמלנו, על חלקנו בילדינו ועוד כמעין המשך של ה''נשמה'' או איך שלא נקרא לזה. אם האדם הוא מעט יותר מהמכונה של גופו אז חלק מקיומו מתמיד בצורה זו או אחרת בעקבות שהוא משאיר בעולם. ואני דווקא מטריאליסט אדוק (ואפילו מארכסיסט...). (את הופשטטר לא קראתי ואני קצת מתבייש להגיב על דברים מפי השמועה).
|
|