|
||||
|
||||
היי, היי! אם "אותם שוחרי החופש החביבים בדיון כאן מוכנים בחפץ לב להקריב למען אמונתם" בנושא הקסדות, הרי אתה מוכן להקריב המוני מעשנים למען אמונותיך שלך, טריליאן מוכנה לעשות זאת לחובבי הטיפה המרה, אורי פז מוכן (בדוחק, אבל מוכן) לעשות זאת למחללי שבת וכולנו, אני מקוה, מוכנים לעשות זאת לאוכלי גבינה צהובה. מתן רשות לאדם בוגר ושפוי לבחור את יחס הסיכונים/נוחות שנראה לו אינה "הקרבה" של אותו אדם יותר מכך שמתן רשות למלא לוטו אינה שוד של המהמר. ולחשוב שמאשימים *אותי* בדמגוגיה. חה. |
|
||||
|
||||
אכן היתה כאן פרובוקציה דמגוגית מכוונת. למרות זאת, אתה מעוות את הדברים כשאתה מציג את ההבדל בין, נניח, טריליאן וביני לבינך כהבדל כמותי. אני יוצא מהנחה שלגיטימי שהחברה תתערב ותגביל את חופש הפרט גם בדברים שמשפיעים ישירות רק עליו. עכשיו השאלה מבחינתי היא שאלה של סבירות ומידתיות ההתערבות. אתה הצגת כאן עמדה לפיה *כל* התערבות היא פסולה ולפרט צריך להיות חופש מוחלט לגרום נזק לעצמו כל עוד לא נגרם נזק ישיר לאחרים. זה הבדל עקרוני ולא רק שאלה של גבולות. |
|
||||
|
||||
כמעט. לגבי אדם בוגר ושפוי אני חושב שצריך סיבה טובה מאד כדי להתערב בבחירות שהוא עושה, אם בכלל. על ה"אם בכלל" אפשר, אולי, להתווכח, אבל לטעמי "טובה מאד" אינו עומד בכלל כנושא לויכוח, וקסדה לרוכב אופניים רחוקה מאד מלהיות כזאת (אין שום "ודאות קרובה" לכך שהיא תועיל לי, בעוד נזקה ברור לעין). הסיבה היא שאני מוכן להתווכח על צמצום זכויותיו של אזרח שבדיה אבל לא על אלה שלי. אין לי שום כוונה ליטול על עצמי את חובת השכנוע כשמדובר בזכותי לחיים, לחרות ולרדיפה אחר האושר (טוב, על האחרונה ויתרתי מזמן אבל זה לא שייך). אתה צודק: מדובר בעניין עקרוני, והראיה היא שכבר שנים לא רכבתי על אופניים. |
|
||||
|
||||
טיפה מרה? אני? אני נהיית עצבנית מעישון, על אלכוהול לא דיברתי בחצי מילה. |
|
||||
|
||||
אל תקחי את זה אישית. זאת הפעם הראשונה שאת משמשת בתפקיד אמצעי ספרותי? |
|
||||
|
||||
:-) אבל אם כבר, אז כבר... |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |