|
||||
|
||||
אכן ראש הממשלה החכם לוי אשכול התמודד בדיוק עם הבעייה הזאת כשטבע בשנות ה-60 את הביטוי "שמשון דער נבעכער" (שמשון הנבעך)כדרך שבה עלינו להציג את עצמנו. ארה"ב לא הססה להציג את אסון התאומים, אך מתוך עמדה של מתמודד-מנצח, ועל רקע הדגל האמריקני וערכי החירות המאויימים- אך שסופם לנצח. ברור כי אייקון שלילי מתהווה רק כאשר מוצגים עזובה, יאוש, ואנשים הנכנעים לגורלם ולאנרכיה, ממש כבדוגמא שנתת. הבוז והדחייה הינם כמובן נחלתו של זה המוותר על רצון הלחימה שלו, ואשר ערכיו ומטרותיו אינם ראויים. |
|
||||
|
||||
ארשה לעצמי להביא ההשגות הכלליות הבאות: אסכולות רווחות בארץ של אנשי פרסום ישראליים אותם ספגת בלימודיך, הינם כושלות, לא אפקטיביות, ומביאות לתוצאות סרק ברובן המכריע. זאת בשל הנחות יסוד מפולשות בציניות בוטה המזניחות לחלוטין את הצד הערכי, במנוגד למקובל בארה"ב ובמערב אירופה. הצניקן המתפוצץ מאדרנלין מרצה לפניך את הגיגיו והברקותיו, הכובשות ואף משעשעות ומשכנעות ממבט ראשון. בחינה נוספת לאחר מכן מראה כי הינם שגויות וחסרות ערך לחלוטין. צרכן היעד נתפס כחסר מוח, עייף, קצר זכרון, ובעל סף שעמום גבוה וחסר יכולת לדחות סיפוקים. כפי שהגדיר אותו פרסומאי מוביל:" הוא שב הביתה מיום עבודה, רצוץ. האשה צועקת, הכלב נובח, הילדים צווחים. אז עזבו אותו מתוכן בעל משמעות" דומני שהדבר בעל הערך היחיד שנטלת מהם, הינו ההתנסחות במשפטים קצרים ובהירים (הנחת טווח הקשב הקצר).השאר, סבורתני, הינו זניח לחלוטין, ואף יובילך לרטוריקה דמגוגית שקופה לחלוטין, שמפאת כבודך כעורך, אין עוסקים בכך בהרחבה. הערכתי נתונה לך על המיומנות המצויינת בהחזקת האתר, לדעתי למרות (ולא בגלל)התורות שהרביצו בך, ותוך השענות על כשרון ויזמות טבעיים. יש להבין: אנשים אלה השחיתו דור שלם של ישראלים צעירים, בתרמם לתרבות כאילו-המונית קלוקלת, מתוך תפיסתם המוטעית את "איש ההמון" ההיפוטתי, ועוד ידובר על כך.תרומתם לכלכלה הינה שולית במקרה הטוב ונזקית במקרה הרע: במצב של נסיגה בסקטורים יצרניים שונים, הם נכשלו לחלוטין- בשל פירסום חסר תוצאות - בעידוד שוק של צריכה פנימית, ותרמו למיתון העמוק בו אנו נמצאים. אין זה מקרה כלל שאנשים כרב אורי זוהר, או ביבי נתניהו, שניצלו מעונשם של אלה, עולים באפקטיביות הפרסומית שלהם ובאימפקט של המסרים שלהם, לעין שיעור, כל אחד בנפרד על צוות של אלף מוחות כאלה. |
|
||||
|
||||
תשמח ודאי לשמוע שלא רק בארץ הפרסום לא מצליח במיוחד - 75 אחוזים ממסעות הפרסום הביאו לשינויים מזעריים, או שלא הביאו לשינוי בכלל, בארה"ב (וזאת על מאמר שכבר ציינתי כאן בעבר, וכרגע אינני זוכר את שם מחברו, אבל אפשר לחפש). השימוש שלי במשפטים קצרים הוא כלי ספרותי שהתחבב עלי הרבה לפני שהתחלתי ללמוד תקשורת, וניתן למצוא אותו (גם בקיצוניות של סדרת משפטים בני מילה אחת) בסיפורים רבים שלי. דעותי על פרסומאים, בלי קשר למקומם הגיאוגרפי, ידועה ברבים - אין לי שום חיבה או הערכה כלפיהם. מצד שני, אין לי גם הרבה הערכה להמונים. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |