בתשובה לערן בילינסקי, 02/12/01 17:41
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לעומת זאת, בעולם הבלתי-בלבני יתכן מאוד שפרס טועה למרות שאתה מתערב ואומר שהוא טועה. (אנשים טועים, ערן, לא יעזור לך). |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אלמוני יקר. מעולם לא טענתי שבעולם האמיתי אנשים לא טועים (וזה לא עוזר לי או מפריע לי). טענתי שלשם יצירת תיאוריה קונסיסטנטית של המציאות חייבים להניח או ש"אין טעות" או ש"יש טעות כל הזמן". טענתי גם שכל תיאוריה מניחה כל מני הנחות כדי לומר משהו על המציאות, וגם הן, כיוון שהן הנחות, אינן ניתנות להוכחה פרט להתרשמות האמפירית שלנו. (אגב, התכוונת לומר "...למרות שאתה מתערב ואומר שהוא [לא] טועה." ? חוצמזה, נראה לי קצת מוזר שאתה פונה אלי בשמי הפרטי בעוד אתה נאחז באלמוניות. נו, פסיכוזה אישית שלי) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני, למשל, חולק על ערן בכל מה שנוגע לפילוסופיה של התאוריה. אני כן מוכן עקרונית לתיאור שיגיד שפוליטיקאי טעה. ואני מעדיף לשפוט הסברים חלופיים על פי שכל ישר (בהיעדר משהו יותר טוב, לטענתי). ואף על פי כן, ובגלל זאת, תיאור כמו: -------------- פרס נפגש עם שרון כדי לדון בראש המשלחת, אבל התבלבל בגלל שבדיוק השמיעו שיר של ג'ורג' הריסון אהובו, ואמר "כן" למאיר דגן, שבעצם הוא יודע שהוא לא רוצה אותו; אבל בלילה הוא הבין פתאום שטעה, ובבוקר הוא רץ להצהיר בתקשורת שהוא טעה. --------------- נראה לי חסר סבירות במידה קיצונית. שימו לב שהתסריט שטוען שפרס באמת טעה צריך גם להתמודד עם העניין המפתיע קצת, שהוא ישר הצהיר בתקשורת על טעותו (במקום לנסות לטייח אותה, וזה הרי די קל). או שהוא טעה פעם שנייה, בהיסח הדעת? זו ממש לא היממה שלו... ההסבר של ערן - פרס אולי באמת מתנגד לדגן, ונאלץ להסכים לו אחרי מו"מ כלשהו עם שרון, וטען לאחר מעשה שהוא טעה כדי לפגוע איכשהו בתפקודו של דגן - לא נראה לי משכנע במידה כזו שאני אסיר את פקפוקי ואומר אמן. יש הרבה שאלות שאפשר לשאול כאן. אבל הוא בהחלט נראה לי *אפשרי*, ומתקבל על הדעת הרבה יותר מסיפור ה"טעות". |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |