 |
ככלל, יש לחלק את הכתיבה העיתונאית לשתי קטגוריות: הדיווחית היבשה, וזו המביעה דיעה על הדברים, משמע 'פובליציסטית'.
אם ירדתי לסוף דעתך, אתה טוען שכתבות רבות אינן מביעות דיעה או מצביעות על מגמות/תהליכים/התפתחויות, אלא רק מציגות את הדברים לאשורם (כביכול), ברמה האינפורמטיבית בלבד.
מה רע בכך? אני דווקא תומך בגישה זו. על התקשורת, ראשית כל, להציג תמונת מצב נאמנה של המציאות, מבלי ליפות אותה, לפרש אותה, או לתת (ישירות או בעקיפין) במה לדיעות פוליטיות כלשהן. על הקורא מוטלת המשימה לגזור את המשמעויות השונות מהמצב, ולעצב את דעתו והשקפת עולמו האישית בהתאם.
את הרבגוניות, המגמתיות, הפרשנות ושאר ההיבטים הסובייקטיבים של המערך החדשותי ניתן למצוא בעמודי הפובליציסטיקה, המיועדים לכך. באותה המידה שתחת פרסומות ישנה הכותרת "מדור פרסומי", כך גם הכתבות שאינן "טהורות אקטואלית", מתפרסמות תחת "דיעות מעריב", לדוגמא.
באופן זה, הקורא מסוגל להתייחס לדעות ורעיונות הנוגעים לסיטואציות אותן פירש בכוחות עצמו, מבלי שהן תשפענה על שיקול הדעת הבראשיתי שלו, בעודו נחשף לראשונה לידיעות.
עד כאן עניין ההפרדה בין ידיעות לדיעות.
ובנוגע לפרפראות:
הביקורת כלפי עמודי הידיעות הפיקנטיות אינה במקומה, ואף מופנה נגד הגוף הלא נכון. אם רוב האנשים מעדיפים לקרוא על דובי פנדה עם שלושה ראשים, ונזירות שהקימו מליציה חמושה כדי לכבוש את פורטוגל, במקום להתעמק בנושאים כבדי משקל כמו אבטלה או בעיות בטחון - הרי שהם אלו השטחיים, ולעיתונות אין בכך חלק. השמטת מדורים אלו לא תפתור את הבעיה.
יתרה מזאת, עמודי האמצע הנם פעמים רבות "קרש הצלה" אחרי עמודי-חדשות-רעות גדושים, ותמונות ממוסגרות אדום שזועקות חמס. הם לרוב אי של שפיות, שבלעדיו כולנו כבר היינו קופצים ראש ממגדלי עזריאלי.
על העיתונות לספק את כל הצרכים: מידע יבש, ביקורת נוקבת, פרשנות וגם רכילות קלילה. על מידת החן בה היא עושה זאת ניתן להתווכח, אך לא על עצם קיומו של הרפרטואר, או החלקים בו החביבים על הקוראים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש