|
מדובר בנושא שהוא מאוד כאוב בשבילי, הדמוניזציה של כל מי שמשוחרר משירות צבאי משפיעה לא רק על הציבור אלא גם על מערכת בריאות הנפש הצבאית עצמה.
השנה וחצי הראשונות של השירות שלי היו תקופה ממושכת של דכאון הולך ומחריף, כשלאורך כל הדרך נאלצתי להיאבק במה ששידרו לי מכל כיוון - שאני שקרן ומפונק שמנסה להשתחרר מחובתו למדינה, והאמת - התחלתי להאמין להם. במהלך התקופה הזאת ביצעתי שני נסיונות התאבדות, ללא ספק כאלו שהם במידה רבה סוג של קריאת מצוקה, אלא שהמצוקה הזאת הלכה והעמיקה וזה בזמן שהקב"נים והפסיכיאטרים הצבאים היו שקועים כל כך עמוק בפראנוית המשתמטים שלהם שעיקר התגובה שלהם הייתה אדישות זחיחה במקרה הטוב ונזיפה חוזרת ונשנית במקרה הרע.למעשה, עצם העובדה שהיה נסיון התאבדות שני מעידה על הכשלון שלהם, נורות האזהרה שלהם הוקהו והועמו על ידי גדודי המתחזים שודאי יצא להם לפגוש. אלא שזה בדיוק העניין - הם אנשי מקצוע, תפקידם הוא לעשות את ההבחנה הזאת, ואם אין ברירה - "לשחק על בטוח", מה יותר נורא, שמתחזה יצליח במזימתו ויקבל שחרור או הקלות בשירות שלא הגיעו לו או שחייל עם בעיה אמיתית ישים קץ לחייו?
אם אחרי הפעם הראשונה שניסיתי להתאבד הייתי צריך להיאבק כדי שישחררו אותי אז אחרי הפעם השנייה כבר הייתי צריך להיאבק כדי שיתנו לי להשאר בצבא, וגם זה רק אחרי שעברתי את הדרגים הנמוכים והפחות אינטילגנטים של מערכת בריאות הנפש שהמשיכו לתת לי תחושה מאוד ברורה שאני משקר. היום כבר אובחנתי כסובל מדיסתימיה עם התקפות של דכאון מאז'ורי ואני מטופל בטיפול תרופתי על ידי הצבא. עוד 7 חודשים אני מסיים שירות מלא, כך שאפשר להגיד שהסיפור שלי נגמר בטוב - אבל אני בטוח שהיו סיפורים דומים שנגמרו בצורה טובה הרבה פחות.
מוגש לכם כנקודה למחשבה.
|
|