|
זה לא ממש משנה, אבל נראה לי כי השיר בהחלט מאפשר מצב שבו המפגש בין הדוברת לגבר נעשה טרם נישואיו, והוא עונה על שאלה כמו "הייתה לך בחורה/בחורה מוזרה/כל דבר אחר לפניי. להפך, מצב שבו מדובר בגבר שאינו נשוי דווקא מעצים את תחושת ההחמצה והנחיתות של הדוברת. הוא לא רק יספר עליה כאפיזודה חולפת, אלא גם יספר זאת לאישתו, מה שהיא לא והיא יודעת שלא תהיה.
מה שמעניין במיוחד בשיר לטעמי הוא שאף שהדברים אמורים להיות דברי הגבר, הרי לשונם משקפת את הדוברת. קצת פחות סביר כי אדם ייקרא למאהבת לשעבר "בכיינית" או כי ישתמש בביטויים כגון "יותר דמעות מעיניים". אלה נשמעים דווקא כדבריה על עצמה, מושמים בפיו כפי שהיא מבקרת את עצמה. אני מעריך טכניקה זו במיוחד כי אז יוצא כי הלשון הפיוטית מקבלת הנמקה בעולם השיר ולא במדיום השירי. להבדיל, למשל, מן האפוסים העתיקים שבהם אדם מדבר בלשון שירה בלתי סבירה. בדברי ה"מדובבת" ניכרת ביקורת עצמית, מרירות. היא מכירה בנטייתה הבכיינית אולם יודעת כי היא גם נחמדה. אני שואל עצמי אם המעבר ההדרגתי: בכיינית - יותר דמעות מעיניים - הציפה חולצה - הציפה מכנסיים - ביחד הצפנו מיטה - מבטא את ההכרה של הדוברת והביקורת העצמית שלה על נטייתה לא רק לרגשנות יתר אלא לכך שזו מובילה אותה באופן מצער וידוע מראש למיטה עם גברים שינטשוה. כאילו הצפת העיניים והצפת המכנסיים קרובים מעשית כפי שהם קרובים לשונית. קשה לי להאמין כי איזה גבר ידבר כך באמת ונראה כי יש פה התאכזרות עצמית ממש. הקצביות המשתעשעת ב"הציפה, הציפה, הצפנו" אכזרית בעיניי מעין כמוה. היא מבטאת אטימות מוחלטת לרגשות הבוכה, נצלנות מנוולת של בכייה, כאילו הרטבת חולצה והרטבת מכנסיים חד הם. השיר נפתח בטון רגיש מעט (בכל זאת הוא שם לב לבכיינותה ונחמדותה) אולם הצפת המיטה עוברת למעין משחק אטום לב ונצלני. זה מממשיך בכינויה "עלובה" (להבדיל מבכיינית ונחמדה) ותהיה מטומטמת שמא אולי נעלבה (אלא מה?). והרי כל זה עומד בניגוד חד כל כך לדיאלוג גלוי לב של גבר עם אישתו.
קשה לי, אודה, להבין את שתי השורות הלפני אחרונות: עלובה, לא די עלובה - מה פירוש? למה הכוונה ב"לא די עלובה"? אני לא בטוח שאני מבין את הצירוף "לא די עלובה" אפילו באופן מילולי. הייתי מצפה לראות את ה-ד' בצרה דווקא.
השיר נפלא בעיניי, עשיר, מכריח את הקורא לפתחו ותהליך הפיצוח מטיל את הקורא אל תוך הסיטואציה והרגשות הכרוכים בה.
|
|