|
||||
|
||||
בחפץ לב. אפילו שני סיפורים: "היו שם שלושה אנשים" היו שם שלושה אנשים. אחד ישב. אחד עמד. ואחד צעד בעצבנות מצידו האחד של החדר לצידו האחר. זה שישב, היה לו שפם. לזה שעמד היו משקפי שמש. וההוא שצעד, היה לו צמיד מזהב ונעלי ריצה. לכאורה, לא היה ביניהם שום קשר. זה שישב היה צעיר. זה שעמד, היה זקן. זה שצעד היה צעיר שנראה כמו זקן. אבל רק לכאורה. לכאורה. זה שישב מילמל משהו: "סבוטאז"'. זה שעמד, מצמץ פעמיים ברצף. וזה שצעד הרחיב את צעדיו עד שיצא מהחדר, דרך הפתח. כעבור זמן מה חזר בליווית שלושה אנשים נוספים. אחד היה גבוה. אחד היה נמוך. ואחד היה ----. זה שהיה גבוה, פצח בזימרה אדירה. זה שהיה נמוך, רקד קרקוביאק. וזה שהיה ----ניגן באבוב. עכשיו זה שישב, נעמד. זה שעמד, ישב. וזה שצעד, יצא מהפתח וכעבור זמן מה שב בליווית שלושה אנשים נוספים. אחד אכל פיצה. אחד סבל מטוברקולוזה. ואחד שזר פרחים. עכשיו זה שישב, קרא ספר. זה שעמד, צעד. וזה שצעד, עמד. זה שאכל פיצה, קינח בתפוח. וזה שרקד קרקוביאק, פרש לחדר אחר. זה שהיה----, דפק על הכסא בזעם. כעבור זמן מה, באיחור של שלוש שעות, הגיע זה עם האופניים. זה שעמד קיבל את פניו. זה שצעד, הגיש שתייה קלה. וזה שסבל מטוברקולוזה היה אדיש. זה שהיה גבוה עכשיו ישב. וזה שהיה נמוך עכשיו עמד. וזה שהגיע על אופניו אמר: "רבותיי, לעסק!" זה שישב אמר: "השבח לאל." זה שצעד הוסיף: "עוד חזון למועד" וזה שהיה גבוה קונן: "אבל איפה אשתי?" זה שאכל פיצה סיכם את זה יפה באומרו: "אין עשן בלי אש." *** "האנגלופיל" הוא לא היה קורא עיתונים, הוא היה קורא שייקספיר. קראו לו אליעזר והוא היה גר במועצה איזורית גזר, אבל על מכתביו היה חותם "ג'ון בול, מחוז לנקשייר." היה לו הומור אנגלי משובח, אנין, וגם הומור עצמי לא היה חסר לו. היה אומר לספר שלו, בקריצה: "אולי הפעם אני אלך על פזור." הוא היה קרח. היו לו גינונים שלא היו מביישים את הנשיא העליון של בית הלורדים. למרות שמעת לעת היה גם נתקף חשק ללמלם בשפות שמיות ("יענו," "תיירה.") אבל היה עושה את זה במיסתרים, מתחת לשפם, לא בריש גלי. לא ידע אנגלית, אבל ידע לחקות את האקצנט. עשה את זה משכנע. היו גם כמה מילים ששינן וזכר בעל פה כגון: "lamb," "ball," "door" על קירות חדר עבודתו היו תלויים דיוקנות של צ'רצ'יל. הוא עישן ווינסטון. שמע אלטון ג'ון ונסע נגד כיוון התנועה. זה המעט שיכול היה לעשות. אם היו מעירים לו על כך שהתנהגותו מוזרה, היה פורץ בצחוק קטלני, אשר הלך והתחזק בהדרגה,למשך 3-5 דקות, ואז לפתע בולם, עוטה הבעה קפואה-מחושמלת: "is that so?" היו לו חיים טובים בסך הכל. חיים זעיר-בורגנים שלווים, מה שנקרא. הבעייה שלו הייתה אישתו. היא הייתה פרנקופילית.קראו לה אורלי (ע"ש נ"ת) והייתה שרה ז'ילבר בקוֹ בדוּש. הוא לא סבל אותה. ולא רק בשל סיבות היסטוריות או קולינריות. (הרולדות שלה היו נהדרות, אם לדבר רגע בכנות.) היו להם שלושה בנים. (הגדול היה גרמנומן, האמצעי היה סלוופיל והקטן – הומופוב,) בית גדול, כלב חמוד (זרזיר מותניים אנגלי) ולא חסר להם דבר. אלא שדי היה בבקיע, ולו הקטן ביותר, כדי לגרום לכל האיבה רבת השנים בין שני העמים לפרוץ החוצה אל פני השטח: "את לא תגידי לי בון אמי, מיסיס!" "אתה תקרא מיסיס לפריחות שלך, לא לי! שאפּוֹ!" "אפילו לחם ראוי לשמו אין בבית הזה!" "אין לחם? אז לך תקנה." והבן הקטן, ההומופוב? טוב, נו, הוא רק ילד. *** "כמו שבנות קונות מתנה ליומולדת" הרוח נשבה על פניו כמו שבנות קונות מתנה ליומולדת. מפסיעות על השביל המרוצף בצעדים קטנים, חשאיים. נכנסות בדממה אל חנות המתנות. נעמדות אל מול מדף בובות החרסינה. ומביטות בעיניים גדולות, עגולות. "אולי אקנה את הפיל ואעטוף אותו בנייר צלופן מרשרש." מוציאות את ארנקן מן התיק הקטן אשר תלוי על כתפן הרועדת ומונות את מעותיהן באצבעות אווריריות. מטבע אחד, שני מטבעות, שלושה. "אולי אקנה גם כרטיס ברכה, אכתוב עליו איחולים רומנטיים, אצייר לב אדום." הוא קם מן החול, ניקה את עצמו. אך החול סרב להפרד ממנו. בעיקר ממכנסי הג'ינס הכחולים שלו. קצף הים ליחשש פְּסְה פְּסְה פְּסְה פְּסְה פְּסְה פְּסְה. |
|
||||
|
||||
העברת בצלילות נדירה את אותה הנקודה שעליה דיסקסו כאן במשך 500+ תגובות. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |