|
שכנעת אותי בן אדם. פרשתי משירה, עברתי לפרוזה. תודה.
אוֹקָרינָה בָלליקובה, נערת המים מסנקט פטרסבורג
היא הייתה כל כך יפה, שהציפורים היו מקדימות את עונת הנדידה שלהן מהסתיו לקיץ, רק בשביל לחוג מעל ביתה על גדות הנייבה ולעטור לו הילה במעוף ססגוני ובמשק כנפיים פוליפוני. כזאת יפה היא הייתה. היא הייתה כל כך יפה, שהפרחים בגינתה היו נובטים בכל יום מימות השנה. אפילו בימי החורף הקרים, כאשר היה נערם שלג בגובה מטר-מטר וחצי והמכוניות היו נבלעות בתוכו, הם היו נאחזים בשורשיהם האחרונים, מותחים אותם עד קצה גבול היכולת. לא מאבדים מצבעם החכלילי ולו במעט, ממשיכים ללבלב כאילו לא ארע דבר. זה היה מראה מרהיב. היא הייתה כל כך יפה, שהבריות אמרו עליה, "אוקרינה בלליקובה, היא מכשפה. תישק לך על אפך ואז תעשה אוּשכי דוּשכי, תהפוך אותך לכלב או חמור, הקיבה מתהפכת!" אבל היו גם אחרים אשר אמרו, "אוקרינה בלליקובה היא, היא משהו מיוחד. נראית כמו הבת של השכן, אבל איזה הליכה." היא הייתה כל כך יפה שלפעמים אפילו היא התביישה להביט בראי הגדול אשר בחדרה משום שהייתה צנועה. זה כאב לה. היא הייתה כל כך יפה, אוקרינה בלליקובה, שאפילו היא עצמה עינה הייתה צרה ביופיה. "אח," הייתה אומרת, "איזה גורל, איזה יפה! הלוואי עליי פיגורה כמו שלה!" אוקרינה בלליקובה. היא הייתה עומדת בחלון ומביטה. לא זעה מהחלון. אנשים היו עוברים ומצביעים לכיוונה, "אוקרינה בלליקובה, איזה פרח!" היו לה ריסים ארוכים. הכי ארוכים בסנקט פטרסבורג. ופה קטן, אדום. "מה פרח?" הייתה משיבה בקולה הרך, "אתה בעצמך פרח!" היא הייתה כל כך יפה שנכנסה לדיכאון שהיא, דווקא היא, שנושאת את גופה, לא יכולה להביט בעצמה באופן בלתי אמצעי, ללא תיווך הראי. כמה רצתה לצלול אל תוך המבט בעיניה. ידעה - על סמך עדויות מפי אנשים שזכו לעשות זאת - זה צריך להיות חוויה! אוקרינה בלליקובה. לא היה לה אב, לא הייתה לה אם. לא אח, ולא רע. רק היא והרוח. חיה מהאוויר. לפעמים היה נמאס לה מכל ההדר הזה, הייתה מתרעמת, "הלוואי שההיקפים שלי היו קצת פחות מושלמים. הלוואי, הלוואי שהייתה לי רגל מעץ, עין שתומה, שומה על האף. כנראה שלעמוד כל הזמן בחלון, כאשר בחוץ נופלים פתותי שלג לבנים על הנהר הקפוא, זה לא בשבילי." ומה באשר לאהבה? לא היה לה מאהב. מחזרים היו לרבבה. וכולם היו מקסימים.
|
|