 |
כרגיל גדי טאוב לא מכין שיעורי בית.
הוא בא לבקר את השמאל הרדיקלי כשברור לגמרי שהוא אינו מבין את הבסיס הרעיוני שלו. מה גם שאין "שמאל רדיקלי" אחד, מונוליטי וברור. נראה שהשמאל הציוני- שעטנז מוזר של שמאל ולאומיות- ברור יותר. על פי השמאל הציוני מדינת ישראל שייכת לעם ישראל ועלינו, כיהודים לשמור על מצב בו יהיה לנו רוב יהודי בגבולותינו. מכיוון שישראל היא מדינה יהודית הציבור הערבי בה יהיה תמיד מיעוט- מבחינה מספרית ומבחינת כוח ההשפעה שלו על המרחב הישראלי.
השמאל הרדיקלי אינו שולל את הלאומיות, הוא פשוט אינו מקבל את המהות שבה. בעיניו, על פי תפיסתי, לאום הוא משהו מומצא, מדומין, וכל עוד ישנה לאומיות ולאומנות על העמים החלשים והמוחלשים לפתח לאומיות משלהם כחלק מהפוליטיקה של הזהויות.
הלאומיות אינו דבר שישנו, אין לה ערך כשלעצמה אלא בהקשר מסוים ותוך בחינה ביקורתית של שורשיה.
אם הלאומיות (או הדת היהודית. בסוגריים כדאי להצביע על הבלבול שבין לאומיות לדת ביהדות) היהודית, למשל, פוגעת בזכויותיהן של הנשים אך נשים מסוימות רואות עצמן יהודיות הן יפעלו לשינוי ולשוויון בין המינים. ישנו פמיניזם דתי- הפמניסטיות הדתיות מפרשות את התנ"ך בצורה שונה מהאורתודוקסיה, תוך התכתבות והתעמתות איתה.
אולי כתוב במגילת העצמאות שלכל עם ישנה זכות להיות עומד ברשות עצמו במדינה ריבונית, אך בפועל הצביעה ישראל באו"ם בצורה עקבית נגד רצונן של מדינות שונות באסיה ובאפריקה, שהיו תחת עול הקולוניאליזם, בהגדרה ובריבונות. עוד- ישראל, עוד לפני כיבוש 67', נישלה את העם הפלסטיני מאדמתו ולא סייעה לו להקים מדינה בעזה ובגדה המערבית. זו הסיבה העיקרית והמכרעת לסכסוך היהודי-ערבי.
הציונות, כתנועה לשחרור לאומי, דאגה בעיקר לאינטרסים שלה. ד"ר טאוב בא ומוכר לנו לוקשים שאין להם בסיס מציאותי.
פוסט-ציונות או אנטי-ציונות אינם קללה, כפי שטאוב משתמש בהם. זוהי תפיסה לפיה המדיניות הישראלית פועלת בעיקר למען אזרחי ישראל היהודים, תוך אפליה שיטתית של אזרחיה הערבים. גישה מעין זו ניתן למצוא בססמאות כמו "ייהוד הגליל" ובהקמת חוות הבודדים בנגב.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש