בתשובה לשוקי שמאל, 23/06/07 17:32
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"מדוע להתאבד עבור הצעות שברור למדי שהצד המציע לא מסוגל לממש? " - אם קבלת ההצעות היתה התאבדות (פוליטית או ביולוגית) הרי אי אפשר לצפות מאף אחד לקבל אותן. אם לא, דוקא העובדה שקבלתן היתה עשויה להפיל את הממשלה צריכה להגדיל את האטרקטיביות שלהן. עראפאת היה מצטייר בעולם כשוחר שלום וישראל כמחרחרת מלחמה, מה שהיה מאפשר לו להשיג תנאים טובים יותר אחרי אינתיפאדת ה"אין ברירה" שלו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
העניין הוא שאין אם. קבלת הצעות ברק היתה התאבדות פוליטית ואולי גם אישית של ערפאת. מדוע להתאבד עבור הצעות שקרוב לודאי שאינן ניתנות למימוש? תמונת הראי הנכונה היא כך: מדוע צריך מנהיג ישראלי להסתכן ברצח ע"י ג'יהאדיסטים יהודים בעבור הסכם שאינו יותר מהצהרת כוונות שקרוב לודאי לא יגיעו למימוש? כל זה מוליך למסקנת ה"אין על מה ואין עם מי להתדיין". האופציות הריאליות היחידות הן או סטאגנציה ודרדור נוסח הימין או צעדים חד-צדדיים עם אופציה לדרדור או לשינוי המצב הקיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואיך דבריך אלה מסתדרים עם סוף תגובה 448210 ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אישית, אני תומך בצעדים חד צדדיים. קריא התכנסות. היכולת לבצע צעדים כאלו והיכולת לנווט אותם כך שיביאו תפוקות מירביות ונזקים מזעריים, היא פונקציה של היכולת והכישורים הפוליטיים של המנהיג (ראי אריאל שרון). לגבי אהוד ברק, אני חושב שהרקורד שלו שלילי. בבחירה בין פוטנציאל נוסח איילון לבין נסיון נוסח ברק, אישית הייתי רוצה צוות כאשר איילון מוביל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז זה כנראה ההבדל בינינו. אני מתנגדת לצעדים חד צדדיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדיין לא הבנתי מה אתה אומר. האם קבלת הצעות ברק היתה "היתה התאבדות פוליטית ואולי גם אישית של ערפאת" בגלל שהם לא היו ניתנות למימוש או בלי קשר לעובדה זאת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קבלת כל צורה של פשרה היא צורה של התאבדות (בשני הצדדים). כל העניין הוא כמה ולמה. ברור שערפאת לוקח על עצמו סיכון גבוה מאוד בכל הסכם שהוא. אבל בהנחה שהוא מנהיג השוחר את טובת עמו (כלומר מזהה את טובת עמו עם טובת עצמו) הוא עשוי אולי להקריב את עצמו לטובת עמו. אבל בקומבינציה של הסכם שאינו מניב דיוידנדים מספיקים לפלשתינאים ויתר על כן קרוב לודאי שגם את הדיוידנדים הללו ישראל לא מסוגלת לספק, אין מניע רציונלי לקבל את ההצעה. אגב, לגבי הנחת הבסיס (מנהיג השוחר את טובת עמו), ברק קלינטון ובמרומז גם הסעודים טוענים שכנראה לא היה מספיק מזה (''בעיות הביוב של עזה לא קסמו לעראפאת''). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שמקובל עליך שאם עראפאת היה מקבל את ההסכם ואז ישראל היתה מתקפלת, בין אם ע''י קריסת הממשלה או בכל צורה אחרת, הפלשתינאים היו יוצאים מורווחים מאד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכיצד? ראשית ערפאת היה קרוב לודאי מחוסל פיזית ללא קשר עם המשך העלילה. הפלשתינאים היו עושים לכל הפחות ויתורים דקלרטיביים מבלי לקבל שום דבר מוחשי. אחד הקוים המנחים אותי הוא ההנחה שהיכולת של הפלשתינאים להפיק תועלת מכל סוג של הסכם (או לא-הסכם) היא מאוד מפוקפקת ולכל היותר מזערית. עניין האהדה הבינלאומית הוא מאוד אקראי ומקבל הערכת-יתר מופרזת מאד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטענה שלי היא שלו היה ערפאת מנהיג אתי (מוסרי) הוא היה צריך להקריב את עצמו ולקבל כל סוג של הסכמה שהיא תמיד טובה יותר מאשר המשך הסכסוך המזויין. גם אם לא היה יוצא מן ההסכם דבר, מצבם של הפלשתינאים לא היה מורע. אבל זו טענה מסוג ''אילו לסבתא היו גלגלים''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדבריך אפשר לחשוב שכל ועידת קמפ דייווד היתה לא יותר מתטל"ג. שים לב לעובדות הבאות: א. לברק לא היה רוב בכנסת. ב. השטחים בשליטת ערפאת היו חבית אבק שרפה שאיימה להתפוצץ. ג. בתקופתו של ברק פרחו ההתנחלויות (אחת הסיבות לסעיף הקודם). ד. במצב עניינים כזה, רק הסכמה של ברק לבצע את הצעתו באופן מידי, היתה מאפשרת לערפאת לבוא לעמו מתוך עמדה חזקה. אתה צודק שממבט מהצד, היה חכם לו היה בודק עם ברק גם לוחות זמנים וכו'. לדעתי הוא היה חלש מדי בציבור שלו לקבל הצעה בנוסח-take it or leave it לבדיקה. רק אם ברק היה יוצא בהצהרה שתוך פרק זמן מוגדר מתחילות להתפנות התנחלויות, הוא היה יכול לקבל את ההצעה בלי שתהיה אצלו התקוממות.אני מניח שגם אם היה אומר שההצעה שווה דיון, הדיון היה מתפוצץ בשלב מאוחר יותר. היה מסתבר שברק אינו מסוגל לספק את הסחורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לטעון באותה מידה של הצלחה את ההיפך הגמור, אבל עייפתי מתגובות מראה. בכל אופן, כל הארגומנטציה שלך מוליכה דווקא לשורת הסיום ''הסתבר שעראפאת אינו מסוגל לספק את הסחורה'' ולא לספקולציה על מה היה קורה אילו הוא כן היה מספק אותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם עייפת אז אתה צריך לנוח ונסיים כאן. נכון שערפאת לא היה מסוגל בנסיבות ששררו בשטחים לספק את הסחורה; לדעתי הוא גם לא רצה. בהנחה שבמילה "סחורה" אתה מתכוון להלחם מלחמת חורמה בטרור. שוב אתה מפספס את מה שכתבתי: הסחורה של ערפאת היתה ויתור על אופציית המאבק, ויתור על זכות השיבה ומלחמה באלו שרוצים להמשיך ולנהל מאבק (לא רק טרוריסטים אלא גם מלחמה בצה"ל). הרי הסכמתו היתה גוררת התחייבות שלו להלחם מלחמת חרמה בכל סוג של מאבק בנו תוך כניסה ללוח זמנים ארוך מאד של פינוי חלק מההתנחלויות שלנו. ערפאת ידע את זה. ראית כמה זמן לקח בין ההחלטה על פינוי הרצועה לבין הביצוע? תאר לך שברק היה מתחייב לפנות יחד עם עזה גם הרבה התנחלויות אחרות. רק התהליכים המישפטיים היו לוקחים שנים. ההתנחלויות היו ממשיכות להבנות וערפאת היה נלחם בכל מי שהיה רוצה להאבק במתנחלים? אף מנהיג, גם לו ברק היה מנהיג הפלסטינאים, לא היה יכול לפעול כך. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |