בתשובה לגדי אלכסנדרוביץ', 21/06/07 16:44
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אין מוקדם ומאוחר בברק. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ועידת קמפ דייויד של ברק-ערפאת-קלינטון היתה ביוני-יולי 2000. שרון עלה להר הבית ב-28/9. מעשה זה גרם לפרוץ מהומות בהר הבית שסימנו את ראשיתה של אינתיפאדאת אל אקצה. שלושה ימים אח"כ נורה הילד מוחמד א-דורה בצומת נצרים (30/9). ועידת בואולינג ו"הרהורי קלינטון" היו באוקטובר. השיחות בטאבה היו בינואר 2001 (שלהי שלטונם של ברק וקלינטון). בין לבין היו התועדויות של ברק עם ערפאת בכוכב יאיר ובפריז, ועידת שארם א-שייח והירי על גילה (והתגובה על בית ג'אלה). אולי במקום לעסוק בקנטרנות כרונולוגית, מוטב להתיחס לשאלה היותר חשובה ואקטואלית: מדוע קרסה איסטרטגית ה"הליכה אל הסוף" של ברק? ברק כשל במבחן התוצאה: לאיסטרטגיה שלו היתה נקודת תורפה סמוייה. ברק הניח שאם יתברר שהצד הפלשתיני חלש מדי מכדי לקבל פשרה מרחיקת לכת, לפחות האשמה טוטל עליו והדבר יחזק את מעמדה של ישראל מבית ובחוץ. מה שברק לא הביא בחשבון הוא שממשלתו שלו תמריא אל המשא ומתן כמו רקטה המנתקת ומפילה מיכלי דלק מלאים תוך כדי המראה. בנסיבות אלו גם מנהיג אלטרואיסטי ושוחר טוב יותר מערפאת היה דוחה את הצעות ברק. מדוע להתאבד עבור הצעות שברור למדי שהצד המציע לא מסוגל לממש? כשלונו של ברק בתקופת כהונתו הראשונה הוא שהוליך באופן כרונולוגי לפאזה הנוכחית של הסכסוך: מצב של "אין על מה ואין עם מי לדבר". במצב חדש זה, חוזר ברק לזירה הפוליטית, תוך שהוא מסרב לגלות לנו אם יש לו ומהי האיסטרטגיה העדכנית שלו. מה יש לו אם כן להציע לנו? את הותק והנסיון שלו. אם לתרגם זאת למונחים פרקטיים, ברק סבור שבסיבוב הנוכחי הוא כבר יידע כיצד לטפל באנשים ראויים פחות ממנו וימנע מהם לסכל את מהלכיו (שרון, רובינשטיין, דוד לוי, אלי ישי ואמיר פרץ). בראייה זו, ממש מצער לראות שכבר בהזדמנות הראשונה כשל ברק במבחן. ברק כנראה סבור שעצם נוכחותו המאגית במשהב"ט כבר תגאל את תושבי שדרות מסבלם ומצד שני מה היה ניזוק לו הניח לאמיר פרץ לעשות את סיבוב הפרידה שלו בפריז המעטירה? בתסריט הזה היו רק 2 אופציות. או שפרץ היה נבון מספיק ומבטל את הטיול בעצמו, או שהוא לא היה עומד בפיתוי וחושף עצמו כדמגוג-פרוניסטי נוסח ישראל, מה שהיה מחליש עוד יותר את מעמדו הציבורי והפוליטי. זהו סוג התחכום הפוליטי שברק ה"מנוסה" אמור להפגין במקום הדורסנות ותחושת ה"אני ואפסי עוד" הזכורה לרע שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו באמת בעיה עם האלמונים האלה: תגובה 448056 הייתה תגובתי היחידה בפתיל הזה, והיא הייתה מבודחת בתכלית. אמנם כל התייחסות לברק-הלא-אהוד יכולה לעורר אצלי רק צחוק חנוק מאוד, אבל זה כל מה שנותר לאחר בחירתו האווילית. אין לי כל ויכוח ממשי עם הכרונולוגיה שלך, וודאי וודאי לא עם הערכתך לברק, חוץ אולי ממידת החסד שאתה נוקט כלפיו כשאתה מייחס לו כוונות טובות. אפילו כאלה אינני בטוחה שיש לו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(הערכתך ''לגבי'' ברק, כמובן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי טרוניה של ממש על התיקונים הכרונולוגיים, בפרט שהם נכונים. אני מניח שהם סייעו לי לחדד וללטש את עמדתי, אם כי אני לא חושב שהם חשובים מאוד ביחס לנושא הנידון. לגבי עמדתך כלפי ברק, צר לי יותר. בעניין הצחוק החנוק מתאימה האימרה ''אילולא היה זה הילד שלי, גם אני הייתי צוחק''. במפה הפוליטית שלנו אני מעריך את ברק כאחד ה''טובים''. אדם בעל ראיית מציאות אמיצה ויכולות גבוהות במיוחד. שאלה אחרת היא עניין יכולתו להיות רוה''מ מצליח ועל כך לא הייתי רוצה לצחוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מדוע להתאבד עבור הצעות שברור למדי שהצד המציע לא מסוגל לממש? " - אם קבלת ההצעות היתה התאבדות (פוליטית או ביולוגית) הרי אי אפשר לצפות מאף אחד לקבל אותן. אם לא, דוקא העובדה שקבלתן היתה עשויה להפיל את הממשלה צריכה להגדיל את האטרקטיביות שלהן. עראפאת היה מצטייר בעולם כשוחר שלום וישראל כמחרחרת מלחמה, מה שהיה מאפשר לו להשיג תנאים טובים יותר אחרי אינתיפאדת ה"אין ברירה" שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העניין הוא שאין אם. קבלת הצעות ברק היתה התאבדות פוליטית ואולי גם אישית של ערפאת. מדוע להתאבד עבור הצעות שקרוב לודאי שאינן ניתנות למימוש? תמונת הראי הנכונה היא כך: מדוע צריך מנהיג ישראלי להסתכן ברצח ע"י ג'יהאדיסטים יהודים בעבור הסכם שאינו יותר מהצהרת כוונות שקרוב לודאי לא יגיעו למימוש? כל זה מוליך למסקנת ה"אין על מה ואין עם מי להתדיין". האופציות הריאליות היחידות הן או סטאגנציה ודרדור נוסח הימין או צעדים חד-צדדיים עם אופציה לדרדור או לשינוי המצב הקיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואיך דבריך אלה מסתדרים עם סוף תגובה 448210 ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אישית, אני תומך בצעדים חד צדדיים. קריא התכנסות. היכולת לבצע צעדים כאלו והיכולת לנווט אותם כך שיביאו תפוקות מירביות ונזקים מזעריים, היא פונקציה של היכולת והכישורים הפוליטיים של המנהיג (ראי אריאל שרון). לגבי אהוד ברק, אני חושב שהרקורד שלו שלילי. בבחירה בין פוטנציאל נוסח איילון לבין נסיון נוסח ברק, אישית הייתי רוצה צוות כאשר איילון מוביל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז זה כנראה ההבדל בינינו. אני מתנגדת לצעדים חד צדדיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדיין לא הבנתי מה אתה אומר. האם קבלת הצעות ברק היתה "היתה התאבדות פוליטית ואולי גם אישית של ערפאת" בגלל שהם לא היו ניתנות למימוש או בלי קשר לעובדה זאת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קבלת כל צורה של פשרה היא צורה של התאבדות (בשני הצדדים). כל העניין הוא כמה ולמה. ברור שערפאת לוקח על עצמו סיכון גבוה מאוד בכל הסכם שהוא. אבל בהנחה שהוא מנהיג השוחר את טובת עמו (כלומר מזהה את טובת עמו עם טובת עצמו) הוא עשוי אולי להקריב את עצמו לטובת עמו. אבל בקומבינציה של הסכם שאינו מניב דיוידנדים מספיקים לפלשתינאים ויתר על כן קרוב לודאי שגם את הדיוידנדים הללו ישראל לא מסוגלת לספק, אין מניע רציונלי לקבל את ההצעה. אגב, לגבי הנחת הבסיס (מנהיג השוחר את טובת עמו), ברק קלינטון ובמרומז גם הסעודים טוענים שכנראה לא היה מספיק מזה (''בעיות הביוב של עזה לא קסמו לעראפאת''). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שמקובל עליך שאם עראפאת היה מקבל את ההסכם ואז ישראל היתה מתקפלת, בין אם ע''י קריסת הממשלה או בכל צורה אחרת, הפלשתינאים היו יוצאים מורווחים מאד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכיצד? ראשית ערפאת היה קרוב לודאי מחוסל פיזית ללא קשר עם המשך העלילה. הפלשתינאים היו עושים לכל הפחות ויתורים דקלרטיביים מבלי לקבל שום דבר מוחשי. אחד הקוים המנחים אותי הוא ההנחה שהיכולת של הפלשתינאים להפיק תועלת מכל סוג של הסכם (או לא-הסכם) היא מאוד מפוקפקת ולכל היותר מזערית. עניין האהדה הבינלאומית הוא מאוד אקראי ומקבל הערכת-יתר מופרזת מאד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטענה שלי היא שלו היה ערפאת מנהיג אתי (מוסרי) הוא היה צריך להקריב את עצמו ולקבל כל סוג של הסכמה שהיא תמיד טובה יותר מאשר המשך הסכסוך המזויין. גם אם לא היה יוצא מן ההסכם דבר, מצבם של הפלשתינאים לא היה מורע. אבל זו טענה מסוג ''אילו לסבתא היו גלגלים''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדבריך אפשר לחשוב שכל ועידת קמפ דייווד היתה לא יותר מתטל"ג. שים לב לעובדות הבאות: א. לברק לא היה רוב בכנסת. ב. השטחים בשליטת ערפאת היו חבית אבק שרפה שאיימה להתפוצץ. ג. בתקופתו של ברק פרחו ההתנחלויות (אחת הסיבות לסעיף הקודם). ד. במצב עניינים כזה, רק הסכמה של ברק לבצע את הצעתו באופן מידי, היתה מאפשרת לערפאת לבוא לעמו מתוך עמדה חזקה. אתה צודק שממבט מהצד, היה חכם לו היה בודק עם ברק גם לוחות זמנים וכו'. לדעתי הוא היה חלש מדי בציבור שלו לקבל הצעה בנוסח-take it or leave it לבדיקה. רק אם ברק היה יוצא בהצהרה שתוך פרק זמן מוגדר מתחילות להתפנות התנחלויות, הוא היה יכול לקבל את ההצעה בלי שתהיה אצלו התקוממות.אני מניח שגם אם היה אומר שההצעה שווה דיון, הדיון היה מתפוצץ בשלב מאוחר יותר. היה מסתבר שברק אינו מסוגל לספק את הסחורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לטעון באותה מידה של הצלחה את ההיפך הגמור, אבל עייפתי מתגובות מראה. בכל אופן, כל הארגומנטציה שלך מוליכה דווקא לשורת הסיום ''הסתבר שעראפאת אינו מסוגל לספק את הסחורה'' ולא לספקולציה על מה היה קורה אילו הוא כן היה מספק אותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם עייפת אז אתה צריך לנוח ונסיים כאן. נכון שערפאת לא היה מסוגל בנסיבות ששררו בשטחים לספק את הסחורה; לדעתי הוא גם לא רצה. בהנחה שבמילה "סחורה" אתה מתכוון להלחם מלחמת חורמה בטרור. שוב אתה מפספס את מה שכתבתי: הסחורה של ערפאת היתה ויתור על אופציית המאבק, ויתור על זכות השיבה ומלחמה באלו שרוצים להמשיך ולנהל מאבק (לא רק טרוריסטים אלא גם מלחמה בצה"ל). הרי הסכמתו היתה גוררת התחייבות שלו להלחם מלחמת חרמה בכל סוג של מאבק בנו תוך כניסה ללוח זמנים ארוך מאד של פינוי חלק מההתנחלויות שלנו. ערפאת ידע את זה. ראית כמה זמן לקח בין ההחלטה על פינוי הרצועה לבין הביצוע? תאר לך שברק היה מתחייב לפנות יחד עם עזה גם הרבה התנחלויות אחרות. רק התהליכים המישפטיים היו לוקחים שנים. ההתנחלויות היו ממשיכות להבנות וערפאת היה נלחם בכל מי שהיה רוצה להאבק במתנחלים? אף מנהיג, גם לו ברק היה מנהיג הפלסטינאים, לא היה יכול לפעול כך. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |