 |
|
 |
||
|
||||
 |
מסכים עם הדברים. העובדה שהמאמר נכתב כנראה לפני ההתנתקות, אינה מורידה . |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מסריח מעובש ונפטלין. באו הימים האחרונים והיפכו קערה על פיה, החזית היום היא לא עזה או יהודה ושומרון, כעת החזית זזה אל תוך הגליל והנגב רמת הגולן יפו חיפה נצרת ולא בהכרח בסדר הזה, כמו תמיד כולם יהיו מופתעים. גם הישראלי הממוצע השוטה המצוי שאפשר לרכשו בקומץ חרוזים ושבר מראה לא קונה יותר בלופים, אפשר לשטות בהרבה, הרבה זמן אולם לא לנצח, תחושתי היא כי גם אם פתאום תבוא נכונות "אמיתית" מ-"הפרטנר" (נניח) אפילו יצלצל עד כלות לא ימצא פותח ל-דלת, שער, חלון, או/ו כל מינוח הקולע לטעמך. כל אותן "נבואות" אפוקליפטיות המתגשמות אחת לאחת ממוטטות סיכוי כל שהוא למציאת תמיכה למהלך כל שהוא, בבחינת חבל ונחש. כל הדיונים והשיחות הם על אתמול שפרח וגז, והמחר אין איש שם על ליבו את המחר, כי אולי פשוט אין מחר. מיקי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה שוב פעם המערכת מגינה על התוקפן ומגנה את הקורבן. למה מותר למרמיקי לקלל אותי הישראלית הממוצעת ולי השוטה אסור אפילו להגיב! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברכות ליזהר ורדי ולמערכת, על פרסום מאמר יוצא מן הכלל באיכותו. אני חושב שמאמר כזה מקומו בעמוד הראשון של עמודי הפובליציסטיקה בכל עיתון המכבד את עצמו. יחד עם זאת, העובדה שמדובר ככל הנראה בפרסום של מאמר שנכתב לפני למעלה משנה היא קריטית בכך שהיא חושפת את נקודת התורפה שלו. המציאות בשנה האחרונה הוכיחה באופן שקשה להכחישו (בעיני לפחות) שעמדת המחבר היא שגוייה. (מסקרן אותי לדעת אם הפרסום המאוחר הזה, מבטא עמדה של המערכת. במקרה כזה מן הראוי להצהיר על כך ולא להסתתר מאחורי "מקריות" אופציונלית). א. גם בהתחשב בכך שעמדת המחבר לא לגמרי חדה ובהירה, אפשר להסתכן ולומר שהיא אינה עומדת במבחן המציאות. אם אני מבין נכון הלוז של עמדת המחבר הוא "הסדר משעמם שכזה, צונן ... הסדר שיתבסס על כוחה הצבאי של ישראל, על קיר הברזל. הסדר שישחרר את הפלסטינים ואותנו מעול הכיבוש". ב. אחרי הכל ההמלצה "בואו נחשוב לרגע במושגים של מציאוּת ..." אינה בדיוק הוראת פעולה. אם הויכוח המתנהל כאן הוא בין יזהר ורדי - ביילין - השמאל תומכי ההסכם עם הפלשתינאים לבין ציר ברק-שרון הדוגל במהלכים חד-צדדיים, הרי אחד מצירי הויכוח הוא מהי אותה מציאות. ברק-שרון מבססים את מהלכיהם על ההנחה שאין כל קונסטלציה או פרטנר שאיתו ניתן להגיע להסכם בר מימוש (עם "עונג סמוי" או בלעדיו). נראה שארועי הימים האחרונים מראים כי הם צודקים וביילין טועה. ג. לאנשי השמאל יש שתי טענות. ראשית הם טוענים שהמטרה הפלשתינאית היא "סיום הכיבוש, ולא הכחדתה של היישות הציונית". נראה שכאן המציאות טופחת על פניהם. לו היתה זו אמת, תגובת הפלשתינאים לפינוי עזה היתה צריכה להיות בקסאמים על רעננה ולא על שדרות. היאוש וה"כתר" שיזהר מתאר כל כך בחדות, הובילו את הפלשתינאים לא אל הנכונות להסכם אלא אל יצר הרס קולקטיבי נוסח "תמות נפשי עם" שמשון. בכך הם משתלבים עם מגמה איסלמית-ערבית גלובאלית ולא עם שוחרי פשרה נוסח ביילין-גלאון. הקסאמים על רעננה בוא יבואו (משום שאיני מאמין שהגדה עד כדי כך שונה מן הרצועה כפי שאנשי הפתח' וביילין-ורדי מן השמאל ינסו למכור לנו) אך לא כתמריץ להסדר "צונן וקר" אלא כחלק ממבול הנועד לשטוף את הרשע הציוני-מערבי מביתו של האיסלם. ד. הטענה השנייה היא שישראל היא שותף שווה להפרת הסיכוי להסכם (בין אם זה הסכמי אוסלו או המשך שלטונו של אבו מאזן באוטונומיה). זו טענה אבסורדית. אם ישראל היא מעצמה מן הדרג של ארה"ב ואבו-מאזן הוא שליט בובה, נטול כל אחיזה בעם הפלשתינאי שישראל צריכה לשאתו על כפיים (לספק לו נשק, לשחרר לו אסירים) גם אם הדבר מערער את התמיכה בה עצמה בציבור שלה, מה הטעם להגיע להסכם עם שליט חלש כל כך? הסכמים בין שני צדדים מבוססים על כך שכל צד רוצה וחשוב מכך מסוגל, לממש את חלקו בהסכם. אם מדובר בהסכם בו הצד הישראלי "אחראי" למימוש ההסכם בשני הצדדים, מה הצורך בהסכם כזה לעומת מהלך חד-צדדי בו אפשר למקסם את התמיכה במהלך לפחות בצד שלך? מדוע אפשר לדרוש מישראל "ויתורים" עליהם לא התחייבה בהסכם? ה. האבסורדיות שבטענה השנייה חושפת את האמת: הטענה שאין כרגע פרטנר אינה "אימה פסיכו־קולקטיבית מפני השלום" אלא דוקא המציאות שאותה ביילין-גלאון-ורדי לא כל כך רוצים לראות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכימה מאוד עם הפסקה הראשונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מגחיך את טענות השמאל או לא מבחין בין הצעקנים בכיכר לבין השמאל שמקדיש לעניין מחשבה יותר עמוקה. >"ראשית הם טוענים שהמטרה הפלשתינאית היא 'סיום הכיבוש, ולא הכחדתה של היישות הציונית"' -> טענה יותר מורכבת היא שהכיבוש עצמו הוא הפרה כוחנית של זכויות פלשתינאיות. הטענה מתווספת להכרה שהמאמץ הציוני כלל בתוכו עוול לתושבים של פלסתינה ואם ישראל רואה את עצמה מתקיימת לעוד הרבה שנים על הרובה היא צריכה לעשות כל מה שאפשר כדי שהיא לא תתצרך להשתמש בו. שתי הטענות האלה (ואולי גם אחרות) משלבות תפיסה בטחונית אסטרטגית ותפיסה מוסרית עמוקה. >"ישראל היא שותף שווה להפרת הסיכוי להסכם" -> שווה? אולי תורם, אולי חלק מתהליך של תגובות "הדדיות" (ביבי הפוך) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשום אופן אין בכוונתי להגחיך את טענות השמאל. אני מנסה להתוכח איתן מתוך קבלה מראש של רצינותן וחשיבותן. בודאי שאיני רואה ביוסי ביילין צעקן כיכר. (זו הסיבה שהבאתי את עמדות השמאל בציטוטים ישירים מן המאמר של יצהר ורדי). > הויכוח בין השמאל לבין המרכז (ברק-שרון) אינו על פרשנות העבר אלא על ראיית ההווה. תפיסת ברק-שרון טוענת כי נכון לעכשיו אין על מה וחשוב מכך אין עם מי לדבר. נכונות הטענה הזו היא בלתי תלוייה בנסיבות ובסיבות שהביאו למצב הזה (במידה שזהו אכן המצב). אני יכול לקבל את הטענה הראשונה במלואה ללא שום סייג ועדיין לטעון שהמציאות בהווה אינה מכילה אופציה להידברות עם פלשתינאים. > הקונצנזוס לרוחב השמאל הוא אכן כי ישראל "שותפה" לסיכול ה"הסכמים" ולא "אחראית יחידה". גם את הגרסה המתונה הזאת איני מקבל. לא חשוב כמה דחף ברק את עראפת אל הדלת בקמפ דייויד, ההצעה שהוצעה לערפאת שם היתה מרחיקת לכת מאוד מצד ישראל. ערפאת הוא שבחר לדחות אותה. שום התנהגות של ברק אינה יכולה או צריכה להיות סיבה לדחיית ההסדר ע"י הפלשתינאים. בסופו של דבר ערפאת החליט מה שהחליט מתוך השיקולים והאינטרסים הפלשתינאים ולא כעונש ל"יהירותו" של ברק. לאחר שהפלשתינאים של אבו-מאזן סירבו לשלם שום מחיר בעד פינוי הרצועה וישראל של שרון נאלצה ללכת בדרך הפינוי החד-צדדי, מדוע צריך ממנה לצפות שתישא את אבו-מאזן על כתפיה ותעמיס על עצמה את האחריות לקיום שלטונו. אבו-מאזן הוא שלטון חלש וחסר יכולת משום שהוא כזה ולא משום שישראל תרמה לכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המוטו של המאמר הוא שההוויה קובעת את התודעה ואת ההוויה כותב המאמר מדגים יפה. הדוגמה של דיוני קמפ דייויד טובה לעניין שלנו. לכאורה ברק הציע לערפאת הצעה מאד מרחיקת לכת; למעשה היו בהצעה הזאת מספר מרכיבים שערפאת לא היה יכול לקבל: א. הרכב האחוזים שיסופחו לישראל ומה הם עושים לרציפות הטריטוריאלית של המדינה הפלסטינאית. ב. הר הבית. ג. המחיר שברק שילם בשביל השקט מצד המתנחלים; את המחיר הזה ראו הפלסטינאים בשטח. ברק ביקר בבית אל כראש ממשלה והצהיר שם שבית אל תשאר לעולם בשלטון ישראל. אם תסתכל על המפה היכן נמצאת בית אל-מצפון מזרח לרמאללה-תוכל להבין איזה אמון עוררו דבריו של ברק אצל ערפאת. ערפאת לא היה ילד והוא ידע שיושב מולו ראש ממשלה בלי רוב בכנסת ודורש ממנו לותר על זכות השיבה וסיום הסכסוך, בלי שיהיה בטוח שאכן מסתיים הכיבוש וקמה מדינה פלסטינאית. ד. ויתור על זכות השיבה. בעניין הזה כבר כתבתי לא פעם את דעתי שזהו נושא שמהווה נדבך בפרנויה הלאומית שלנו ללא הצדקה ממשית; אצל הפלסטינאים הוא מהווה מרכיב של כבוד לאומי ללא כוונות ממשיות למימושו. היות שברק הוא איש חכם, הוא ידע את העובדות הללו. האופציה הממשית לשיבה היא תאורטית בלבד. אף אחד ממנהיגי הפלסטינאים אינו חושב לסבירה אפשרות כלשהי שישראל תפנה את אשקלון, אשדוד, תל חנן, מוסררה, בקעה וכד' כדי להחזיר את הפליטים. בסקרים בין הפליטים, רובם רוצים את ההכרה הישראלית באחריותה בלפחות לחלק מהגרוש, והסדר פיצויים. על פי הבנות ז'נבה דובר על חזרה של כ-50.000 פליטים. מי שחושב שהם היו ממוטטים את מדינת ישראל כנראה יש לו ביטחון רב בצור ישראל. ראש ממשלה בישראל אינו יכול להסכים על זכות השיבה בלי לעוף, אלא אם זה יהיה תהליך של הכנת הציבור עם פירוט מהו התוכן המפורט של ההכרה בזכות השיבה. אם תשים את עצמך בנעליו של ערפאת, תראה שהוא לא היה יכול לקבל את הצעותיו של ברק בדרך שבה הוצעו- TAKE IT OR LEAVE IT . המצב הפוליטי האמיתי בישראל היה שהפלסטינאים לא יקבלו כלום אך יוותרו על מקצת השטחים, על הזכות להלחם לעצמאותם ועל זכות השיבה. גם אם ערפאת היה מקבל את הצעותיו של ברק, היתה פורצת אינטיפדה-עם או בלי ערפאת על רקע המצב הממשי בשטחים. תוסיף לזה את הפרובוקציה של שרון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדי לענות לך ניסיתי להסתכל בספר של רן אדליסט "אהוד ברק ומלחמתו בשדים" כדי להיזכר מה היו ההצעות הסופיות בקמפ דייויד. התמונה שאתה מביא היא אמת אך לא כל האמת. א. צריך לזכור שהיו הצעות ישראליות רשמיות והיו "רעיונות" קלינטון שהוצעו בידיעת הישראלים אך ללא הסכמתם מראש. עראפת דחה גם את הצעות קלינטון שהיו יותר המרחיקות לכת. ב. בעניין הבעיות ה"פסיכולוגיות" - הר הבית וזכות השיבה, ההצעה היתה הר הבית לפלשתינים, זכות השיבה לישראל. את החלוקה הזאת טשטשו וערפלו ע"י כל מיני בוקי-סריקי וקשקושי משפטנים ("אובר-ריבונות" של ישראל על הר הבית או לחילופין הכרה בקשר ההיסטורי של ישראל להר הבית לעומת פיצויים, ועדה בינלאומית ושיבה סמלית בשלב השלישי של ההסכם לפלשתינאים). ההצעה נדחתה. ג. "הפלסטינאים לא יקבלו כלום" - 96% מן השטח פלוס 2% פיצוי משטח ישראל אינם כלום. מה ישראל היתה אמורה לקבל מלבד הבטחות, הצהרות וניירות? ד. בן גוריון קיבל את גבולות החלוקה ללא ירושליים ועם נגב מנותק. מדוע אי אפשר לצפות להכרעה כזו מן הפלשתינאים? משום שהם פרימיטיבים ואלימים יותר מן היהודים? אולי משום שלא ברור כיצד רואים הפלשתינים את יתרונות השלום וההשלמה עם ישראל והאם הם מאמינים בהם. ה. גם ברק וגם קלינטון התרשמו שערפאת התאהב במעמדו כמנהיג "מהפכן" הנוסע ושב ברחבי העולם וההזדמנות להפוך לפוליטיקאי של החצר האחורית המטפל בבעיות האזרחיות-פנימיות הבלתי-פתירות של עמו, לא קסמה לו. ו. 50000 "שבים" אינם מספר סמלי (זכור איזה מהומות "מנהליות" עוררו 200 כושים עבריים). כשאתה תובע מספר כזה כוונתך ברורה. החמישים יהפכו מהר מאוד למאה ומאתיים. בהתחשב בכך ש"שיבה" סמלית מתרחשת כל הזמן (ע"י נישואים והגירה לא חוקית) המספר הקביל היחידי הוא אפס. ז. נראה לי שהמתנחלים ותעלוליהם תורמים באופן שולי לאי-הפתירות של הסכסוך. עלייתו של שרון להר הבית ואינתיפאדת החמאס שבאה בעקבותיה יצרו מצב בו לא ניתן היה להגיע להסכם שמטבע הדברים מכיל ויתורים לא קלים ל-2 הצדדים. כשלונו של ברק נעוץ בעובדה שהוא לא הכיר בחשיבותן של הזוטות (עליית שרון להר הבית, פרשת הילד מוחמד דורה ושלמות הקואליציה שלו) ולא הטיב לנהל אותן. זוטות אלו קבעו את האוירה וזו קבעה את התוצאות. ח. ברק טעה כאשר הלך לפסגה וניסה לחתוך את העניינים "בבת אחת" ("פסגה אחת יותר מדי"). המו"מ האמיתי התנהל לפני ואחרי הפסגה בקמפ דיויד, שם ניסו לתקן את השגיאות של ברק. מה שהכשיל את המהלכים הללו הוא שהם התנהלו באוירה של טרור חמאסי ואחר בלתי פוסק מול פעולות תגמול. כאמור ברק לא הטיב לנהל את העניינים, אבל עדיין נשאלת השאלה מה הטעם לעשות ויתורים לא פשוטים לצד שיכולתו/רצונו להפסיק את הפעילות החמושה אפילו לתקופה קריטית ומוגבלת של מו"מ נתונה בספק? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ד. בן גוריון קיבל את גבולות החלוקה ללא ירושליים ועם נגב מנותק. מדוע אי אפשר לצפות להכרעה כזו מן הפלשתינאים?" אולי כי הם יודעים שלא יוכלו להרחיב את הגבולות האלה לעולם, כי אם יתחילו מלחמה לא תהיה לזה שום לגיטימציה, ואין להם שמץ של סיכוי לנצח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בניגוד לבן גוריון שהתכוון לפתוח במלחמה וידע שהוא הולך לנצח? (אני לא לגמרי ציני, זה באמת מה שמשתמע מתגובתך ואני תוהה אם לזה התכוונת.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מסכים 3 פעמים: א. "כי הם יודעים שלא יוכלו להרחיב את הגבולות האלה לעולם" - מנין לך? בהיסטוריה ופוליטיקה אין דבר כזה לעולם. הם בודאי אינם יודעים דבר כזה. הרי זו בדיוק האנטיתזה של מדיניות הסאלאמי שרובם מאמינים בה. ב. "אם יתחילו מלחמה לא תהיה לזה שום לגיטימציה" - לגיטימציה של מי? מה משמעותה ומשקלה של לגיטימציה זו? מילה זו כמו בביטוי "תמיכת העולם הנאור" נעשה שימוש מופרז מאד. צריך תמיד לזכור כי 90% מדעתו של העולם שמחוץ למזה"ת היא שהיה רצוי אם היהודים והערבים היו עולים בנפרד על גג בנין גבוה ויורדים ממנו בדרך המהירה ביותר. ג. "אין להם שמץ של סיכוי לנצח" - מנין לך? עתידנות היא עניין למגידי עתידות. להבנתי, לפלשתינאים קשה מאד לקבל הסכמים, בפרט עם ויתורים משמעותיים מצידם, משום שהסיכוי לשיפור משמעותי במצבם הוא דחוק בכל תסריט שהוא (עם הסכם או בלי הסכם). בלי הסכם הם יכולים לכל הפחות לדבוק בחלומותיהם (זוכר את מפתחות הבתים בגרנדה המוסלמית?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אין דבר כזה לעולם? לעיתים קרובות (מדי) אני שומע את מנהיגינו אומרים: ירושלים המאוחדת בירת ישראל לנצח נצחים (אפילו יותר חזק מ"לעולם"). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני הסכמתי עם הדברים ומודה לכותב. רק חבל שלא עדכנו כמה פרטים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |