בתשובה ליהונתן אורן, 27/05/07 15:27
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"אני יכול לשאול אדם אם הוא מייחס ערך גבוה יותר לסוכריות או למסטיקים וגם לעקוב אחרי התנהגותו ולראות אם הוא אכן מעדיף סוכריות על מסטיקים." אתה יכול לשאול ואת יכול לבצע תצפית אבל מה שאין לך הוא היכולת לדעת _למה_ באופן אובייקטיבי. מה המטרה של המעקב אחרי צריכת הסוכריות? אתה רוצה לנסח אמירה כגון "אנשים מעדיפים סוכריות משום שכך וכך". כלומר, אתה רוצה לקשור בין תופעה אחת בעולם לתופעה אחרת. כאשר אתה בודק דבר מה באופן אמפירי אתה מודד את התופעה הראשונה, מודד את התופעה השניה ומתוך הנתונים מנסה להגיע לקשר ביניהם. כמובן שהנתונים יכולים להיות מתאימים למודל באופן מקרי ואז, בשלב מאוחר יותר, עשויים להופיע נתונים שלא מתאימים למודל ואז אנחנו נדרשים לשרטט מודל אחר כדי שייתן תשובה גם לנתונים החדשים. כל זה טוב ויפה במדע אמיתי כמו פיזיקה. למה? משום שבפיסיקה אתה יכול להניח, אה-פריורי, שיש קשר *אוטומטי* בין תופעות וכן שאפשר להזניח תופעות מסויימות אחרות ולא להכלילן בחישוב. רוב הניסויים בפיסיקה, למשל, אינם מתלבטים בשאלה האם האם חייב להיות כוח חיצוני כדי לגרום לגוף לשנות את מהירותו והם אינם טורחים לציין את צבע הדשא לייד המעבדה. אבל את כל הדברים הללו אינך יכול לעשות במדעי החברה, אינך יכול להניח שאנשים פועלים אוטומטית ביחס לגירוי חיצוני ואינך יכול לדעת מה מבין הגירויים הפועלים על האדם יכול להיות מוזנח. "...אני עשוי לטעות כי אין לי נגישות ישירה למחשבותיו של האדם. ואני עדיין לא מבין מדוע זה משנה. אם אני טועה, יגיע הרגע שהטעות שלי תיחשף..." איך היא תחשף? הטענה שלי איננה שהתיאוריות של מדעי הרוח עשויות להיות שגויות לעיתים אלא שאין למדעי הרוח כלים (כמו הנחות אה-פריורי סבירות) כדי לתת ערך לנתונים האמפיריים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
והפיסיקה יודעת להסביר את הלמה? למיטב ידיעתי1 גם היא רק מתארת את האיך. ____ 1 גילוי נאות: מאז שנכחתי בפעם האחרונה בשיעור פיסיקה עבר חצי יובל שנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"והפיסיקה יודעת להסביר את הלמה? למיטב ידיעתי1 גם היא רק מתארת את האיך" כוונתי היא ל"למה" במובן של סיבתיות לא במובן של מניעים. למה הפטיש נופל על האצבע - משום שהוא נמשך (ומושך) למסה של כדור הארץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, הפיסיקה יודעת לתאר לא רק שהפטיש נמשך (ומושך) למסה של כדור הארץ, אלא אפילו באיזה כח הוא נמשך, איך הכח הזה משתנה בהתאם למרחק שבין הגופים ולגודל המסות. הפיסיקה לא יודעת *למה* הכח משתנה ביחס הפוך לריבוע המרחק, ולא נניח דועך בצורה אקספוננציאלית, היא לא יודעת *למה* הכח תלוי מכפלת המסות. היא גם יודעת שערכו של קבוע הכבידה הוא E-11 6.67259, אבל לא יודעת למה דווקא מספר זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת שאלה של היררכיה. חלק מה''למות'' מקבל תשובה בתיאוריות כלליות יותר, והמטרה הכללית היא להגיע ל''למה'' אחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בינתיים עדיין לא הגיעו לתאוריה המאחדת את כל הכוחות, אז אתה מדבר על רדוקציה ל"למה" יחיד של כל התופעות הפיסיקליות? זה יומרני לא פחות מרדוקציה של כל הפעולות האנושיות ל"למה" יחיד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שאם ''למה'' יחיד יישאר בבסיס כל התופעות הפיזיקליות, הוא יכלול גם את ''הפעולות האנושיות''. יש לזה הוכחה בגימטריה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. זה הקושי של ''למה''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפיזיקה גם לא יודעת להסביר *למה* אטום פלוטוניום אחד התפרק אחרי עשר שנים ואחר, זהה לו לחלוטין, התפרק אחרי עשרים שנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכש''י הפיזיקה העכשווית טוענת שלא מתחבא שם שום ''למה'', או, אם תרצה, היא עונה על זה ''ככה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפיזיקה העכשווית לא מסתפקת ב''ככה'', אלא בכל זאת נותנת מדדים להעריך את התפרקות אטומי הפלוטוניום (בהנתן לנו אטום פלוטוניום לא נדע מתי הוא יתפרק, אבל כן נדע להעריך מה הסיכוי שיתפרק בתקופה נתונה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה ה''איך'', לא ה''למה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול לפרט? (אם זה נובע מעיקרון האי-ודאות, הוא אומר רק שלא נוכל לעולם לדעת "למה", ולא שאין "למה".) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה ההבדל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם חושבים שאין הבדל, ממילא אין טעם בתגובה 445550, כי מה שהיא אומרת זהה למה שסמיילי אומר. מכל מקום, הטענה ה"מינימלית" היא שאי אפשר לדעת למה. מי שגורר מזה "אין "למה"", נראה לי שנטל ההנמקה עליו. מן הסתם זה דיון שכבר מוצה בעבר, עד כמה שיש מה לומר בו, אבל לפחות נראה לי שאם טוענים כך מוטב לשים זאת במפורש על השולחן, בפרט בדיון שעוסק ביומרותיה המטאפיזיות של הפיזיקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מסכים: סמיילי אומר ש"הפיזיקה גם לא יודעת להסביר *למה*". זה לא כמו להגיד "לעולם לא נוכל לדעת למה". השאלה שלי היא מה ההבדל בין "לעולם לא *נוכל לדעת* למה" לבין "*אין* למה". אולי אפשר להניח שיש הסבר אבל אנחנו לעולם לא נהיה מספיק X כדי לדעת אותו? אבל אז הטענה היא על יכולת הX של בני האדם ולא על התופעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפסקה הראשונה: צודק. אלו שלוש טענות שעל-פניו הן שונות: (1) הפיזיקה הנוכחית לא יודעת למה, (טענת סמיילי) (2) הפיזיקה הנוכחית אומרת שאי אפשר לדעת למה (מה שהאלמוני היה יכול להגיד והייתי שותק), ו-(3) הפיזיקה הנוכחית אומרת שאין משמעות לשאלה. 2 ו-3 יכולות להיות שונות, למשל אם מה שקובע את התוצאה הוא משתנה חבוי שמסיבות עקרוניות אי אפשר לדעת אותו, אבל הוא קיים, או לחילופין אם מה שקובע את התוצאה הוא אלוהים. אני לא חושב שאתה יכול לטעון שהפיזיקה שוללת את שני אלו, בלי טענות-עזר מטאפיזיות (או אנטי-מטאפיזיות, לא משנה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שאני מנסה להבין הוא איך אפשר להבדיל בין שתי הטענות האחרונות, חוץ מאשר להצביע על הסמנטיקה השונה שלהם. האם יש הבדל אופרטיבי בין ''ישנה סיבה שאי אפשר להגיד עליה כלום'' לבין ''אין סיבה''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה המצב היום בעניין זה? כלומר, האם במכניקת הקוונטים, למשל, יש הנחה ש*אין* לחלקיק מיקום מדויק ומהירות מדויקת בו זמנית, או רק שאנחנו לא נוכל לעולם לדעת את שניהם יחד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכש"י , במכניקת הקוונטים (המקובלת) ההנחה היא שאין לחלקיק מיקום + מהירות מדוייקים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל, כמו שאמרתי, אני לא חושב שיש הבדל בין האמירה הזאת לבין האמירה ''יש, אבל המערכת מתנהגת כאילו שאין''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי מדוע אתה סבור שאין הבדל (תאולוגי לפחות?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אי אפשר להבדיל. הסמנטיקה שלהם שונה. אין הבדל אופרטיבי. יש (אולי) הבדל לא-אופרטיבי. אם מישהו אומר שההבדל המטאפיזי יחד עם המטאפיזיקה בכללה (או ברובה) הוא חסר-משמעות, אין לי הרבה ויכוח איתו. אבל מי שמנסה לגזור מהפיזיקה מסקנות מטאפיזיות בהכרח חושף את עצמו לדקויות של המטאפיזיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על פניהן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך עיקרון האי ודאות אומר את זה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע אם הוא אומר את זה, לכן ה''אם'' בתגובתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדע תמיד קושר בין תופעות נצפות ולא בין מהויות. במקרה של מדעי החברה, בין התנהגות נצפית לבין תופעות אחרות. אני לא צריך להעסיק את עצמי בשאלה אם הקשר הוא ''אוטומטי'' או האם הוא אינו כזה. זאת כבר שאלה מטאפיסית ולא מדעית. אם הטענה שלך הייתה לגבי היכולת לקשור בין חווייה לבין התהליך הביוכימי במוח הייתי מקבל אותה כי אין לנו גישה לחווייה. אבל כל זמן שאנחנו קושרים בין התנהגות נצפית לבין תופעות אחרות, אני לא רואה בעיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מרגיש שאנחנו קצת הולכים במעגלים. אני לא מדבר על מהויות אלא על חוסר היכולת לקשר בין תופעות בלי לדעת מראש _משהו_ על האובייקטים המשתתפים באותן תופעות. הייתי שמח אם היית מביא דוגמה לאותו קישור "בין התנהגות נצפית לבין תופעות אחרות". (נכונות הטענה לא משנה, אנחנו הרי עוסקים במתודה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוגמא:נצפה כי ל90% מהאנשים הקיצוניים בדתם ישנה נטיה להתנגד לחידושים, מכאן שאם ידוע לי שאדם הוא קיצוני בדתו אוכל לשער במידה ידועה של ביטחון שהוא יתנגד לחידושים.האופן אקוויולנטי ההסקה של פיזיקה אומרת שאם ידוע לי כי לחלקיק אורניום יש הסתברות של 90% להתפרק בתוך זמן נתון, בהינתן חלקיק אורניום אוכל לקבוע במידה ידועה של ביטחון שתוך אותו פרק זמן הוא יתפרק. הצופה ממדעי החברה יידרש גם במאמר שבו הוא מציין את התצפית להסביר בדיוק על איזו אוכלוסיה הוא ביצע אותה ואיך הוא מדד התנגדות לחידושים וקיצוניות דתית, תוך כדי הוכחה שהאוכלוסיה לא בעלת תכונה קובעת אחרת ושאין תכונה מבדילה גלויה לעין בין ה90% המתנגדים לחידוש ל10% שאינם מתנגדים לו, ושהמדדים שלו להתנגדות לחידושים וקיצוניות דתים אכן מודדים את מה שהוא אומר שהם מודדים, כל אלה דברים שהפיזיקאי לא יידרש לעשות לגבי התפרקות רדיואקטיבית מאחר שזהו תהליך פשוט יחסית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאתה אומר שלגרעין אורניום יש הסתברות של כך וכך להתפרק בתוך זמן נתון הרי שאתה מדבר על דברים מוגדרים כמו גרעין אורניום והתפרקות. למשל, לא יכול להיות דבר שהוא "בערך" אורניום (למרות שיש, כמובן איזוטופים שונים - אבל גם זה מוגדר בצורה ברורה) וגם לא יכול להיות דבר כזה "בערך" התפרקות (אם כי אציין, לטובת המנטפקים, שיש כמה סוגים של התפרקויות) - בכל רגע נתון הגרעין יכול להיות לפני הפירוק או אחריו. כל אלו חסרים, למרבה הצער, בדוגמה ממדעי החברה. ההגדרה של "קיצוני בדתו" היא, בהגדרה, עניין יחסי ובלתי מדיד. גם "חידוש" הוא עניין שהגדרתו גמישה (מה בדבר חידושים הלכתיים?) ושלא לדבר על "התנגדות". איך תגדיר את זה? זאת כמובן לא הבעיה היחידה של הדוגמה. בוא נניח שהצלחת באורך פלא להגדיר בצורה אובייקטיבית "דת", "קיצוני", "חידוש" ו"התנגדות" ונניח גם שבצעת מחקר ובו גילית שאנשים המוגדרים כקיצוניים בדתם אכן מגלים התנגדות לחידושים. מה אנחנו למדים מכך? האם נכון לקבוע שהקצוניות בדת גורמת להתנגדות לחידושים? ואולי זה ההיפך? ההתנגדות לחידושים גורמת להקצנה בדת? ואולי בכלל ההתנגדות לחידושים הוא עוד פן של אותה תכונת אופי הגורמת לאדם להיות קיצוני בדתו? ואולי ההתנגדות לחידושים היא עיקר דתי? ואולי חשיפה אינטנסיבית לחלב נרות צבעוניים בשילוב עם אכילת סופגניות בדצמבר גורמת לאדם להקפיד בקלה כבחמורה ולשנוא את הקדמה? "הצופה ממדעי החברה יידרש גם במאמר שבו הוא מציין את התצפית להסביר בדיוק על איזו אוכלוסיה הוא ביצע אותה ואיך הוא מדד התנגדות לחידושים וקיצוניות דתית" זה מזכיר לי את הבדיחה על היהודי שבא לראש הממשלה ואמר לו "יש לי רעיון איך לפתור את בעיית המיים", ראש הממשלה אומר לו "כן, ספר לי על כך". אומר לו היהודי "ניקח קרחון מהקוטב ונביא אותו לארץ וככה יהיו לנו כמה מיים שאנחנו רוצים". שואל אותו ראש הממשלה "נו, ואיך בדיוק נעשה את זה?" אומר לו היהודי "בשביל זה יש לכם מהנדסים". הבעיה של איש מדעי החברה היא לא העדרם של מספרים וההתסברויות במחקריו (הגליפים למספרים ואחוזים אכן קיימים בפונטים המשמשים את אנשים מדעי החברה) אלא חוסר היכולת שלו למדוד ולהגדיר את האובייקטים עליהם הוא מדבר. בלי היכולת הזאת, אין למספרים הללו שום משמעות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |