בתשובה לתשע נשמות, 28/05/07 11:44
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כן, אבל זה נכון לכל התחום. יום שלישי אחה"צ לא גורם להבדל מיוחד. אם אתה מעדיף לקנות במכולת השכונתית, לא אחה"צ הזה ישנה את העניין. בנוגע להשתלטות הרשתות - אני לא מכיר פתרון למצב. אני רואה את ייתרונותיהן הגדולים של הרשתות ולא מעוניין לפגוע בהן, ועם זאת אני מצטער ומודאג מהיעלמות החנויות השכונתיות. לאו דווקא מטעמים רומנטיים, כמו מטעמים של חופש וזהות: עושה רושם שבעולם המודרני אתה יכול להיות בעלים של תאגיד גדול או עובד של תאגיד גדול. ה"כיסים" שמאפשרים לאדם למצוא את "חלקת אלוהים הקטנה" שלו, גם אם במחיר של עבודה קשה או הסתפקות במועט, הולכים ונעלמים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זו דוגמה אחת למצב שבו החוק הישן צימצם את היתרון של הרשת על החנות הקטנה. דומני שבאותם ימים גם היה אסור לפתוח חנויות אחרי שבע בערב. השיקול שלך איפה לקנות מורכב מהרבה גורמים, אבל כל דבר שמטה את הכף במידה כזו או אחרת לכיוון מסוים משפיע בסופו של דבר על נקודת האיזון הכוללת; אם במצב של החוק הישן היית קונה 70% מהזמן בחנות הקטנה, יכול להיות שבמצב הנוכחי תקנה שם רק 55% מהזמן. ההפרש הזה עלול להיות קריטי ליכולת של המכולת להתקיים. לגבי הרשתות, ביסודו של דבר זה חלק מהתהליך ארוך הטווח שהחל במהפכה התעשייתית - תיאגוד הפעילות הכלכלית. כך במסחר, כך ברפואה (שגם בה קשה להחזיק פרקטיקה פרטית) ובתחומים אחרים. אפשר לעכב ואולי לעצור את התהליך הזה - אבל בלי ספק במחיר של "פגיעה ברשתות". כך או אחרת, מאבק בכיוון הזה נראה חסר סיכוי; היחידים שמוטרדים ממנו באמת הם בעלי העסקים הקטנים, ואילו הציבור (ברובו) מעדיף את הנוחות על פני מה שיש להם להציע. בעוד מספר שנים נגיע לשיאו של התהליך הזה בתחום המסחרי - המסחר המתועש: הסופרמרקט ללא קופאים, שבו תעמיס עגלה, תיגש איתה ליציאה וכרטיס האשראי שלך יחויב אוטומטית. האם למישהו יהיה ענין להילחם בזה, פרט לקופאיות? לא נראה לי. עדיין קיימים תחומים בהם אדם יכול למצוא לעצמו נישה יחודית. תחום אחד הוא השרותים האישיים; לתאגידים יש קושי מובנה להכנס לתחום הזה, ואלמנטים מסוימים בו אפילו מתחזקים (מי שמע על "מאמן אישי" לפני עשר שנים?). אפשרות אחרת היא פעילות בנישות שאינן גדולות מספיק כדי למשוך תאגידים - למשל, ייצור מוצרי עץ ומתכת יחודיים, סחר בספרים משומשים או בדגמי מכוניות וכיו"ב. הבעיה כפי שאני רואה אותה אינה רק בעיה של המוכרים אלא של הקונים: אבדן היחודיות והמימד האישי והבין-אישי של המסחר (ושל הפעילות הכלכלית בכלל). למכולת של ילדותי, עם החנוונית שהיתה רושמת ללקוחות והיתה מוכרת חצי לחם למי שרצה, היה ערך חברתי גדול בהרבה מזה של מקום להחלפת כסף במוצרי מזון; היא הפכה את רחוב X והסמטאות הצמודות לו למקום יותר קהילתי. בחנויות הספרים הותיקות בירושלים יש הרבה יותר מבחר ויחוד מאשר בסניפים המשוכפלים של סטימצקי, ויש בהן מוכרים שאפילו מסוגלים להכיר את הטעם שלך ולהמליץ לך על ספר. ברחוב קינג ג'ורג' נסגר לאחרונה בית מרקחת שבמשך עשרות שנים נהנו העוברים ברחוב משלטים שבעליו היה תולה בחלון הראווה ובהם דעתו על עניני השעה בלשון משעשעת; בסופר-פארם שבקניון לא רק שלא יימצאו שלטים כאלה, אלא שאם היה מישהו מעלה בדעתו לתלות אותם הוא היה זוכה מיד לטלפון מהנהלת הקניון שדורש ממנו להסיר אותם ללא דיחוי. אילו החברה היתה מצליחה ליצור מנגנונים אחרים שיספקו את מה שהולך ונעלם (גם) מהתחום הזה, מילא; הבעיה היא שזה לא קורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים לכל מה שכתבת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסכמתי גם כן לכל מילה, אבל אציע זווית אחרת שמוצאת חופש אישי מסוים דווקא בקנייה בסניף רשת תאגידית: האלמוניות. סטיות חברתיות קלות, "עניינים" אישיים וסימנים לצרות משפחתיות למשל, יכולים להיבלע בקלות בסניף תאגידי, אבל יגרמו להמון גבות להתרומם במכולת השכונתית או אצל הרוקח. כולם מכירים את הבדיחות על מבוכתו של קונה הקונדומים - בסופר פארם אתה פשוט מעמיס שלישייה, מקסימום מניח מעליה דיאודורנט או משהו, וניגש איתה לקופה. כנ"ל לגבי בדיקות הריון/ביוץ, משחות לטיפול בטחורים, כדורי הרזיה ועוד דברים שלא תמיד היית רוצה לחלוק עם כל בני שכונתך. כנ"ל בקבוק היין השישי שאתה קונה השבוע, מגזין מהסוג שאתה לא רוצה שיתפסו אותך קורא, וכולי וכולי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה: בחנות המכולת נמצאות 14 רגליים. ברקת מבקשת ממוישה המכולתניק את בקבוק היין ה-24 שלה לאותו שבוע. כמה גבות מתרוממות? ********* הערה: לשאלה זו, שלא כמו לשאלות מתמטיות רבות אחרות - אין פתרון. זאת משום שבגוף השאלה לא נמסרו כל נתונים באשר לשאלה חשובה אחרת - כמה מן העומדים בחנות המכולת הם מן הנוהגים להרים במקרה כזה גבה אחת, וכמה מן העומדים הם ממפלגת שתי הגבות (שתי גבות לאמא של ירדן - זו שלנו, זו גם כן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מדברת על שאר העומדים (אם כי גם הם בהחלט פקטור). אני מדברת על המכולתניק, אותו אדם שיודע על חיי ומנהגיי כרגע יותר ממה שאמא שלי יודעת. הדברים האלה יעברו הלאה מן הסתם בשיחת החולין הבאה שלו. לכאורה גם הקופאית בסופר פארם יודעת אותם דברים, אבל לה משלמים (למרות שזה מעט) בין היתר בהנחה שהיא תשתוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מה אני אגיד? שכשהייתי תיכוניסטית, המכולתניק (דווקא קראו לו בורשטיין. קורה במשפחות הכי טובות) ואשתו ושני הבנים המופרעים שלהם גרו שלושה בתים מאיתנו? את יודעת איך סבלתי? מה נאלצתי לעבור? גרנו בקופסת נעליים באמצע הכביש... וגם ירד גשם! יאללה יאללה, לא אמרתי לך כבר אלף פעם שתקני את העראק כל פעם במקום אחר? את חתמת למוישה על התחייבות לבלעדיות? (והוא הדין בסופר פארם - למרבה המזל יש הרבה מהם, ואין צורך להסתמך על הדיסקרטיות של הקופאית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
<דמיין שני לינקים לסיפורי קופסאות נעליים כאן> אני גם יכולה לנסוע לעיר אחרת, לקנות שם ארגז בקבוקים, ולהזמין אותו במשלוח הביתה כך שאף אחד לא יראה, או סתם לקנות באינטרנט בסיטונות. אבל לא זה הנושא (להרים את הקול) - הנושא הוא המראה שהקניות מהוות למהלך החיים שלנו, וההשתקפות של כל זה בפני המכולתניק. ואגב, אם אני גרה ברחוב פטיש אבל כל הזמן בורחת למכולות ברחוב לכיש וברחוב כריש, גם זו מראה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובעצם הנושא הוא התרופפות מסוימת של הפיקוח החברתי (מהסוג האמור, יש אחרים) בעולם התאגידי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שההתרופפות הזאת היא דווקא דבר טוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש פנים לכאן ולכאן :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין ספק שהצד השני של הניכור הוא החופש. השאלה היא מה עדיף. כאשר חיפשתי דירה הגעתי לשני בנינים. באחד מהם שאלתי "מה עם השכנים?" ונעניתי ב-"מצוין, אנחנו בכלל לא מכירים אותם". בשני היה בכניסה לחדר המדרגות פתק "הדיירים מאחלים למר X החלמה מהירה". ההבדל הזה היה אחת הסיבות לבחירה בבנין השני. מובן שבו אתה יותר חשוף, אבל היתרונות (לטעמי) עולים על החסרונות. בעולם התאגידי יש גם עיניים בולשות הרבה יותר קפדניות. בסופרמרקט הממושב ללא קופאיות את תעבירי את כרטיס האשראי שלך כשתקחי את העגלה. המחשב יזהה מיד את היסטוריית הרכישות שלך, והוא יידע לת לך פרסומת ליין כאשר תעברי ליד מדפי היין ולקונדומים כאשר תגיעי לאיזור הזה. יותר מזה, הוא יצליב את הרגלי הקניה שלך עם לקוחות בעלי הרגלים דומים ויציע לך את המגזין החדש שלא היית רוצה שידעו שאת קוראת. ואם המחשב של הסופרמרקט יודע מה את קונה שם, המחשב של חברת האשראי יודע איפה את קונה את כל מה שאת קונה, למי את תורמת, איפה את מבלה; המחשב של חברת הסלולר יודע לא רק עם מי את משוחחת אלא גם איפה את נמצאת בכל רגע; ספק האינטרנט יודע איפה את גולשת ועם מי את מתכתבת; גוגל יודע מה את מחפשת; HOT יודעת במה את צופה, וכן הלאה. כל אחד מאלה מצליב את הנתונים שיש לו עם מידע על לקוחותיו האחרים, ובעזרת המידע הזה הוא יכול להגיע להרבה יותר ידע עלייך ממה שהיית מעלה בדעתך. לא מזמן הזדמן לי לראות מפה של חברה העוסקת בבניית בסיסי נתונים שיווקיים גאוגרפיים. הפילוח של סוגי האוכלוסיה במפה הזו לפי מאפיינים שונים פרטני ומדויק במידה כמעט מפחידה - וזו רק ההתחלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מעלה כאן באוב שאלה ישנה שלי: מה אכפת לי מה האח הגדול יודע, כל עוד הוא משתמש בזה רק כדי להציע לי את המגזין שאני ממילא רוצה לקרוא? הבעיה של ברקת הייתה שהשכן ממול ידע, לא שאיזה מחשב ערטילאי, שרואה בך אוסף של מספרים והתאמות בין שדות שונים במסד נתונים, ידע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, לא בטוח שנוח לי גם שמחשב יתחיל לדעת עלי יותר ממה שהסכמתי לו במפורש ולהטריד אותי בהצעות כאלה ואחרות. זה גם יכול לפגוע בי; למשל, הגוף הפיננסי שקיוויתי לקבל ממנו הלוואה בתנאים נוחים יכול לעקוב אחר התנהגותי הצרכנית, לנתח את המאפיינים ולהגיע למסקנה שאני לקוח שלא כדאי להשקיע בו - לא משום שאני לא עמדתי בתשלומים אי פעם, אלא משום שלקוחות שהמאפיינים שלהם דומים לשלי לא עמדו בהם. שנית, ברגע שהמידע קיים ונאסף הוא יכול לשמש כל מיני גורמים. הוא שווה כסף למי שמחזיק בו, כך שאותו גוף עלול למכור אותו לגורמים שלא התכוונתי שהוא יגיע לידיהם. הוא חשוף לבעיות של אבטחת מידע שעלולות להביא אותו לידיהם של האקרים או של גורמים עבריניים שישתמשו בו כדי לסחוט אותי או כדי לזהות אותי כיעד מועדף לפשע אחר. הוא עלול לשמש גורמים רשמיים או רשמיים-למחצה שמעונינים לעקוב אחרי או שכריית המידע שלהם מעלה אותי בחכתם גם אם אני תמים לגמרי; אם מחשב השב"כ יגלה שקבוצת המתרגלים בטכניון וקבוצת הכותבים באייל מעורבות בפעילות חתרנית יותר מן הממוצע, מי שמשתייך לשתי הקבוצות עלול להפוך ליעד מודיעיני מבלי ידיעתו ומועמדות שלו לתפקיד הדורש סיווג בטחוני עלולה להידחות ללא הסבר. בקיצור, אתה יכול גם לשאול "מה אכפת לי שלמישהו יש אקדח בחגורה כל עוד הוא לא יורה בי", אבל הנסיון מלמד שכשהרבה אקדחים מסתובבים בשטח במוקדם או במאוחר חלק מהם יורים. אם יש למישהו (האח הגדול) כוח, מתישהו הוא ינוצל לרעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שתיארת כבר קורה - חברות ביטוח מדרגות תשלומי פרמיה על פי מאפיינים סטטיסטיים (הידע הממוחשב רק עוזר לכיוונון עדין). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אלו גם פחות או יותר הטיעונים שעלו בפעם הקודמת. אני אישית לא כל כך מתרשם מהם - למשל, השב''כ ממילא הולך להציק לכמות מסויימת של אנשים, וכריית המידע רק תעזור לו לדעת למי להציק, כך שהשאלה היא האם אני מסוג האנשים שצריך לחשוש מההצקה היותר ספציפית, או דווקא לשמוח שהוא ירד לי מהגב כי המחשב מכוון אותו לכיוון אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך יודעים מראש מתי אתה מסוג האנשים שצריך לחשוש מהצקה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודעים מראש. יודעים בדיעבד. ___ מה שכן, סטטיסטית, אנשים ששואלים שאלות מביכות מגבירים את סיכוייהם להכלל באותה קבוצה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע, כפי שאני לא יודע אם אני בקבוצה של אלו שצריכים לחשוש מהצקה דווקא אם אין אח גדול. מה שכן, אין לי סיבה מיוחדת להניח שאני נמצא באף אחת מהקבוצות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה עוד לא הדבר עצמו, רק גרסה ראשונית מאד שלו. הרבה מהמידע שיכול להיאסף עדיין לא נאסף, הרבה ממה שנאסף לא מנותח ולא מוצלב. האמצעים הטכניים למצות את המירב מהנתונים והמודעות למה שאפשר להשיג בכלים האלה עוד לא מפותחים. אני משער שתוך עשר שנים נראה הרבה יותר ישומים של זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המודעות ודאי מפותחת, לפחות אצל אלה העוסקים בנושא. הצלבת מידע ממוחשב או אגירתו, או שימוש בו, אינם רעיונות חדשים. כל השאר, כולל שכלול האמצעים הטכניים, הוא וריאציה על הקיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מטוס F-22 חמוש בפצצות חודרות בונקרים חכמות הוא רק וריאציה על המטוסים של מלחמת העולם הראשונה; הרעיון של לטוס ולהפציץ מהאוויר היה קיים וגם השתמשו בו כבר אז. ההבדל הוא רק ביכולת להזיק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתי, לדעתך, הבדל כמותי גדל להיות כל כך משמעותי עד שהוא חוצה סף והופך להבדל איכותי? (תשובה אפשרית: לעולם לא) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרדוקס הערמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בהכרח, כי ההתקדמות כאן היא בקפיצות, ואפשר לשים את האצבע במקרים מסויימים על קפיצות שהן, אה, קפיצת מדרגה. למשל: המצאת מכונת הירייה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני הבנתי את השאלה של ערן (''מתי...הבדל כמותי...'') כשאלה גנרית, ולאו דווקא כמתייחסת למקרה הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. כל מקרה לגופו. יש הבדל איכותי בין צבא לבין אוסף של לוחמים משום שהצבא מאורגן בצורה שמאפשרת לו להפיק יותר ממכפלת מספר הלוחמים ביכולתו של לוחם יחיד; יתכן שזה קריטריון סביר. ברגע שהכמות מאפשרת תכונות שאינן מתקיימות ברמה של היחידים ניתן לדבר על הבדל איכותי. כמובן, אני לא מדייק כאן; המספר לבדו אינו מספיק, צריך תמיד את הארגון שהוא דבר נוסף ועל כן לא מדובר רק בהבדל כמותי (אגב, זה חסרון גם בפרדוקס הערימה: אם הערימה לא תהיה מאורגנת כצבר של גרגרי חול המונחים אלה על גבי אלה היא לא תהיה ערימה ועל כן ההצגה המקובלת של הפרדוקס אינה מדויקת). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"A disorderly mob is no more an army than a heap of building materials is a house" - socrates
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Thus, the difference between a mob lynching and a military firing squad is somewhat similar to the difference between a pile of bricks falling on your head and a house falling on it.
RZ |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
<אי אפשר להסתמך כל הזמן על דמיונם של האיילים. לנקקי מיד את הקופסאות והנעליים!> (ובאינטרנט הכי מסוכן לקנות מבחינה זו. כל שוטר היי טק מוצלח יעלה על זה בשנייה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפתיל החל מתגובה 119965. הפתיל בערך החל מתגובה 261526, והלינק לקופסת הנעליים המקורית הוא בפתיל הזה בתגובה 261541. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהה. אהמ. אה. נו טוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה סוג של תגובה שאסור לה להיות ערוכה. בהגדרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זווית ראיה יפה! | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |