בתשובה לגונזו, 20/05/07 21:01
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא ענית על שאלתי בעניין הסקרנות וסיפוקה. אתה באמת חושב שאין "תועלת" בחלק בו המטפל הקליני משוחח עם הפציינט, נניח אם זה רק במטרה לקבוע איזו תרופה לתת לו? ייעוץ נשואין וגרושין הוא חסר תועלת (אני באמת לא יודע מה בדיוק קורה שם)? נסיונות לתת טיפול מיוחד לילדים "בעייתיים בבי"ס] החל מכאלה שעברו טראומה בבית (מות הסבתא, גרושין, מעבר דירה, מות הכלב, מצפים לדודה שתגיעה מארגנטינה)? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שלא הבנתי מה הקשר לסקרנות. אין לי התנגדות שאנשים יעסקו בדברים שמעניינים אותם וזה כולל את כל הדיסיפלינות של מדעי הרוח. אני רק טוען שהקשר בין המחקר שנעשה בתחומים אלו למציאות קונקרטית הוא אפס. "אתה באמת חושב שאין "תועלת" בחלק בו המטפל הקליני משוחח עם הפציינט, נניח אם זה רק במטרה לקבוע איזו תרופה לתת לו?" אני באמת חושב שאין לפסיכולוג כלים שמאפשרים לו לטפל או לאבחן את הדבר שאותו הוא אמור לאבחן או לטפל בו. כמובן שהשיחה עצמה עשויה להיות מועילה (או מזיקה) בדיוק כמו ששיחה עם חבר מכר או זר יכולה להיות כזאת. מעניין שאתה שם את המילה "תועלת" במרכאות. האם הדרישה לראות תוצאות בשטח היא מגוחכת? "נסיונות לתת טיפול מיוחד לילדים "בעייתיים בבי"ס" אולי כדאי להפוך את השאלה. האם אתה באמת חושב שיש תועלת בכל אלו? איזה אינדיקציה יש לנו לכך שמצבנו בטיפול במצוקות אלו טוב יותר? אני סבור שאם נשמיט את עדותם של בעלי המקצוע עצמם - הבוחנים את ההצלחה מתוך הפרספקטיבה של הדיספלינה - קרי - המצב טוב יותר משום שיש יותר פסיכולוגים בבתי הספר - נתקשה מאוד למצוא עדות לאיזשהו שיפור. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |