|
לדעתי, הדבר היחיד שיש במקום חוזה כתוב הוא מוסכמות בלתי-כתובות, אבל מאוד ברורות ומאוד חזקות בנוגע למה עושים באוניברסיטאות, ומהמוסכמות האלו גוזרים סטודנטים (או מי ששוקלים להסתדנט) את ציפיותיהם ומחליטים אם כדאי לשלם בשביל זה שכר לימוד. אגב, אני חושב שרוב הטרנזקציות הצרכניות שלך מעוגנות במוסכמות כאלו ולא בחוזה או חוק כתוב. למשל, שורת המוסכמות שתחתיהן אתה נכנס למבנה שכתוב עליו "מכולת יחזקאל", משוטט שם כרצונך אבל לא מסדר מחדש את המקום, לוקח קופסה שכתוב עליה "9.90", הולך לאיש שיושב ליד הדלת לידו קופה רושמת, נותן לו כסף, מקבל כסף חזרה, יוצא עם הקופסה, ואוכל את תוכנה שמח וטוב לב. יש כמה חוקים שמסדירים כמה הבטים בתהליך הזה (מחירים בפיקוח, סימון מוצרים), אבל הם עוסקים בשוליים שלו ובעצם מניחים שלכולם ברור התהליך המרכזי; רובו לא כתוב בשום מקום. זה לא יפריע לך או ליחזקאל לבקש ולקבל סעד משטרתי ומשפטי אם הצד השני יפר את המוסכמות (יחזקאל ייצא אחריך, יחטוף מידיך את הקופסה ויחזיר למדף). השוטרים והשופטים יתייחסו למוסכמות כבעלות תוקף משפטי.
הבעיה היא שבמקרה של האוניברסיטה והסטודנט, הטרנזקציה מאוד מורכבת, והמוסכמות לא מכסות מצבים חריגים מספיק, כמו שביתה ממושכת. וזה גורם למצב מעורפל, אני מנחש שאפילו מבחינה משפטית. גם אם האוני' לא *חייבות* להחזיר את הכסף, לא ברור בכלל ש*מותר* להן לא להחזיר אותו. לפחות תמריץ אחד לאוני' נגד ניסיון לבטל את הסמסטר ולשמור את הכסף הוא הרצון שסביר שיש להן לא לטלטל את הספינה המשפטית.
|
|